החודשים האחרונים עומדים בסימן קפיצת מדרגה בעימות הישיר בין ישראל לאיראן. ישראל, על פי פרסומים, מגבירה את הלחץ ההתקפי בתגובה להמשך הניסיונות האיראניים לפגוע במטרות ישראליות בחו"ל ולהמשך ההתבססות שלה במזרח התיכון, וזאת לצד המבוי הסתום במו"מ של איראן עם המעצמות בנוגע להסכם הגרעין.

הסיכוי להסלמה נוספת בשנה הקרובה בעימות בין ישראל לאיראן גבוה יותר, אך בניגוד לטענה שהשמיע השבוע ראש הממשלה נפתלי בנט, שלפיה בשנה האחרונה שינתה ישראל את מדיניות הפעולה שלה נגד איראן, ניכר כי מערכת הביטחון על כל זרועותיה מתאימה את דרך הפעולה (ההתקפית יותר) להערכת המצב המשתנה, ופעולתה לא מהווה ביטוי להחלטה לשנות את המדיניות.

שר הביטחון בני גנץ אמר לאחרונה בכינוס של המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן כי איראן ממשיכה לצבור ידע וניסיון בלתי הפיכים במחקר, פיתוח, ייצור ותפעול צנטריפוגות מתקדמות – והיא נמצאת שבועות ספורים מצבירת חומר בקיע שיספיק לפצצה ראשונה.

גנץ הוסיף כי איראן מנסה להרחיב את השפעתה במזרח התיכון באמצעות חימוש, סיוע ותמיכה של מיליציות וארגוני טרור, כשכמות אמצעי הלחימה האסטרטגיים שעשויים לאיים גם על מדינת ישראל גדלה באופן משמעותי בתימן ובעיראק. שר הביטחון ציין כי למרות התקיפות המיוחסות לישראל בסוריה, איראן לא פוסקת מניסיונותיה לייצר תשתיות אש מתקדמות, שמכוונות לבניית יכולות לעימות רחב מול ישראל.
ציר הגרעין וציר ההתבססות האיראנית במזרח התיכון הם אלה שנמצאים בלב העיסוק הביטחוני והמדיני של ישראל, לצד מאמץ מבצעי מתמיד לסיכול פיגועי נקמה של כוח קודס נגד מטרות ישראליות בחו"ל.

המלחמה באוקראינה והקשב הבינלאומי שמופנה לשם מותירים את הסוגיה האיראנית הרחק מסדר היום הבינלאומי. במשך שנים ארוכות רשמה ישראל הצלחות טקטיות משמעותיות במאבק מול הגרעין האיראני, כמו גם במערכה שמתנהלת בהתבססות האיראנית במזרח התיכון.

אבל לצד זאת צריך להגיד ביושר שלמשטר באיראן יש שעון חול משל עצמו, כמו גם אורך רוח להמשיך במגמות ובתהליכים קבועים. זאת בניגוד לכאורה לכל היגיון מנקודת מבט מערבית, לנוכח המחירים הכבדים שאיראן משלמת בפגיעה קבועה בכלכלה שלה תחת עול הסנקציות, כמו גם ההשקעה הבלתי פוסקת שלה באמצעי לחימה שמועברים למזרח התיכון – שחלק לא מבוטל מהם עולה בלהבות בעקבות התקיפות המיוחסות לחיל האוויר.

אבל מכאן בדיוק נגזרת האסטרטגיה של איראן, ומכאן גם הקושי להתמודד איתה רק באמצעים צבאיים. היכולות המודיעיניות יוצאות הדופן של ישראל ורמות הביצוע המרשימות המיוחסות לחיל האוויר, שבאות לידי ביטוי גם בחודש האחרון ברצף תקיפות בסוריה, גורמות נזק גדול לאיראנים. קצב ההתבססות שלהם באזור הואט, והם ספגו פגיעה בפרויקטים ספציפיים כמו פרויקט הטילים המדויקים והעברת מערכות הגנה אוויריות מתקדמות שנועדו לפגוע בחופש הפעולה של חיל האוויר.

אבל לצד ההישגים, לא ניתן להתעלם מכך שאיראן נחושה להמשיך בפועלה, וככל שעובר הזמן היכולות הצבאיות הולכות ומצטברות. זהו מאבק סיזיפי מבחינתה של ישראל, שמתנהל במשך שנים, כאשר הדרג המדיני פועל בהתאם להמלצות דרגי המקצוע, ובסוגיה זו אין הבדל משמעותי בין דפוס הפעולה של הממשלה הזו שתחת נפתלי בנט לבין זה של ממשלת בנימין נתניהו.

אמירות חסרות אחריות

אם עסקינן בראשי ממשלה, אזי בנט אמר השבוע כי בשנה האחרונה פועלת ישראל מול ראש התמנון ולא רק נגד זרועות התמנון, כפי שנעשה בעבר. רצה להגיד למעשה כי מאז כניסתו לתפקיד הוא שינה את מדיניות המערכה מול איראן.

אמירותיו בנושא זה עוררו כעס במערכת הביטחון, גורמים בכירים אף כינו אמירות אלה "חסרות אחריות" על רקע התרעות חמורות מאוד לפיגועי נקמה של איראן. אמירות ריקות מתוכן שבעיקר נועדו למנף הישג פוליטי.

ביקורת דומה נשמעה בזמנו על נתניהו, שבמהלך סבבי הבחירות הבלתי נגמרים הפך לפתע את מדיניות העמימות לבהירה בהרבה, מבלי שנערכו דיונים אסטרטגיים מקדימים. לגיטימי שדרג מדיני יחליט לשנות מדיניות לאחר דיון סדור, אך לאף גורם שלטוני, גם אם הוא ראש ממשלה, אין זכות לשנות או להוציא לאור מדיניות ביטחונית עמומה בשל שיקולים פוליטיים.

כאן המקום להגיד את הכמעט מובן מאליו. מדיניות העמימות שנוקטת ישראל אינה נובעת משיקולים של שמירת סוד. כאשר חיל האוויר, על פי דיווחים, תוקף מטרות בדמשק, הכתובת ברורה. אף גורם במזרח התיכון אינו סבור כי חיל האוויר הבלגי עומד מאחורי הפעולה. במשך שנים נוקטת ישראל קו ברור, והוא - להסתפק בתקיפות שידברו בעד עצמן, ולא להכניס אצבעות נוספות לעיניו של הממשל בטהרן.

בשנים האחרונות הייתה גם עמדה במערכת הביטחון כי ישראל, כחלק מעוצמתה, צריכה לקחת אחריות מלאה על התקיפות, ובכך להעביר מסר ישיר לאיראנים. אבל החלטה כזו מעולם לא התקבלה, ולכן בנט מחויב למדיניות הנוכחית, גם כאשר ריח הבחירות נישא באוויר והקלף האיראני שוב מסומן ככזה שיכול להביא הון פוליטי.

יש גם דוגמאות אחרות. כך למשל התנהל קמפיין ההשחרה לפעילות הטרור של משמרות המהפכה, על רקע ההחלטה שכמעט התקבלה בארה"ב להוציא את הארגון מחוץ לרשימת ארגוני הטרור. באופן חסר תקדים חשף המוסד את המבצע שבו חטף על אדמת איראן את איש משמרות המפכה, שעמד מאחורי התארגנות לביצוע פיגועים בטורקיה נגד מטרות ישראליות וגם לפגיעה בגנרל אמריקאי בכיר. שלא במקרה המבצע הזה תועד והוקלט, ואיש משמרות המהפכה שוחרר לאחר מתן העדות.

המבצע הזה תוכנן מראש כפעולה תודעתית, והשימוש בתקשורת במקרה הזה, כמו במקרים אחרים שבהם צצו לפתע ידיעות בכלי תקשורת זרים, הוא פועל יוצא של שיקול אסטרטגי – מה שאי אפשר להגיד על דבריו השבוע של בנט. כמו שאמר בזמנו הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה האמריקאי בתקופת ממשל ניקסון ואחד המדינאים החשובים של העת המודרנית: "לישראל אין מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים". קיסינג'ר, בדרכו החכמה, אמר למעשה שבמדינת היהודים השיקול הפוליטי גובר גם על האסטרטגי.

לוחות זמנים שהתקצרו

התקופה האחרונה אכן עומדת בסימן החרפת הקו ההתקפי של ישראל מול איראן, כפי שניתן להניח מחיסול הקצין הבכיר מכוח קודס בפתח ביתו. במשך שנים ארוכות מיוחסים לישראל חיסולים של מדעני גרעין, כחלק מפגיעה וניסיון לשבש את תוכנית הגרעין של איראן וכחלופה לתקיפת מתקני הגרעין.

חיסול של קצינים בכירים ממשמרות המפכה הוא התפתחות חדשה, שהגיעה, כך ניתן להניח, בעקבות הערכת מצב שהתבצעה במוסד. אפשר להעריך שהיה מי שסבר כי לנוכח הניסיונות הבלתי פוסקים של איראן לפגוע במטרות ישראליות, לא ניתן להסתפק רק בהגנה ובסיכול הפיגועים. לפיכך יש צורך לעבור להתקפה ולהעביר מסר אגרסיבי לצד השני, שכל מה שהוא מנסה לעשות - ישראל יודעת לבצע טוב יותר.

אבל לאנשי המקצוע אין אשליות. האירועים האחרונים הם חלק מתהליך שנמשך שנים, ובו באופן מדורג וקבוע מתחזקת מגמה של הסלמה מתונה, שככל שלא תיפתר באופן מדיני, רק תלך ותחריף בשנים הקרובות.

כאשר מדובר במדיניות ולא רק כביטוי לפעולות שנובעות מתוך הערכת מצב ביטחונית, בנושא הגרעין הייתה זאת ישראל, תחת ראש הממשלה לשעבר נתניהו, שהיה לה חלק משמעותי בהחלטה האמריקאית לפרוש מהסכם הגרעין. במבחן התוצאה הובילה החלטה זו לכישלון ולמצב המתקדם שבו נמצאת היום איראן - העשרת אורניום לרמות גבוהות ופיתוח צנטריפוגות חדישות. בישראל הצביעו בעבר, ובצדק, על סעיפי ההסכם הבעייתיים: ב־2025 - הכנסה מדורגת של צנטריפוגות מתקדמות, וב־2030 - סיום ההסכם, כשהמגבלות על העשרת האורניום פגות.

ועדיין, במבחן התוצאה, לאחר הפרישה של האמריקאים, במציאות שבה אין הסכם של ממש, האיראנים קיצרו את לוחות הזמנים בשנים רבות ומינפו את היציאה האמריקאית מההסכם עד הקצה. מדובר בכישלון אסטרטגי מהדהד של ממשל טראמפ, שגם לישראל ובנימין נתניהו מניות בו.

על רקע המציאות הזו, במערכת המדינית־ביטחונית יש קולות רבים שסבורים שצריך לשנות מדיניות, ושחתימה על הסכם מחודש, לצד כל מגבלותיו ואף שברור שיהיה זה הסכם גרוע, היא אינטרס ישראלי, בטח במציאות שבה ישראל למעשה נותרה כמעט היחידה שלכאורה מפעילה כוח צבאי נגד איראן.

הסכם כלשהו, כך נטען, יבלום זמנית את המשך ההתקדמות של איראן בתוכנית הגרעין, ויאפשר למערכת הביטחון את הזמן שנדרש כדי להתכונן טוב יותר לאפשרות שאיראן תפרוץ לעבר הפצצה. כך או כך, אופציה צבאית ישראלית לתקיפת מתקני הגרעין אינה נמצאת כרגע על השולחן, וגם בעתיד כלל לא ברור אם ישראל יכולה להוביל מהלך כזה באופן עצמאי.

ישראל, אמרו לנו השבוע גורמים ביטחוניים לאחר הדברים שנשא בנט, צריכה להוביל את הקו שאיראן היא בעיה עולמית - ולא פרטית של ישראל. הדברים שאמר השבוע ראש הממשלה מציבים אותנו בחוד החנית במערכה מול איראן, וזאת בניגוד מוחלט לאינטרס שלנו.

מובחרות אחת־אחת

רכבת שירות הלוחמות יצאה מזמן מהתחנה, אך קרונות היחידות המיוחדות, לנוכח מגבלות המשקל והגובה, צפויים להישאר ריקים לפחות בשנים הקרובים.

בצה"ל חששו מאוד מהתערבות של בג"ץ לפתיחת תפקידי לחימה נוספים לנשים, והפעם הקדימו עם פרסום המסקנות וההחלטות על פתיחת מקצועות לחימה נוספים לנשים. המסקנה היא שבפועל מוקדם מאוד לבשר על מהפכה נוספת.

ארבע נשים צעירות עומדות מאחורי העתירה לבג"ץ, שהפכה לאחת החשובות בשנים האחרונות להסדרת היחסים בין צה"ל והחברה הישראלית ונשים בפרט. ארבע הצעירות הן לוחמות היום בצבא בגדודים מעורבים לבנים ובנות, ובעתירתן המקורית הן דרשו לקבל את הזכות לעבור את המיונים ליחידות המובחרות בצה"ל.

צה"ל, בניסיון למצוא את דרך האמצע - בין מגבלות פיזיולוגיות, לבג"ץ, שיבקש לדעת איך הצבא מקיים את ערך השוויון, וחשש מרבנים - בחר בצעד קטנים ומדודים מאוד, שיימשכו זמן רב. הבשורה, בכל אופן, היא שנשים יוכלו להשתתף במיונים ליחידת החילוץ של חיל האוויר 669, לתפקידים בשתי פלגות ביהלום של חיל ההנדסה, ולניוד כוחות בפלוגה לוחמת בחטיבות החי"ר.

לוחמים ולוחמות (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)לוחמים ולוחמות (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

הבנות העותרות דרשו את זכות המיון ליחידות המובחרות, אך ספק רב אם מי מהן מסוגלת לעמוד בתנאי הסף של משקל 78 ק"ג וגובה 166 ס"מ, בתוספת יכולת לבצע עשר עליות מתח רצופות.

בצה"ל מבקשים לשוות לשיקולים לשילוב לוחמות בצה"ל עקרונות מקצועיים בלבד, תוך הצגת נתונים כי בצבא האמריקאי למשל, שם כל המקצועות פתוחים, מגיע שיעור הפציעות של נשים לכ־50%, ומכך הם מבקשים להימנע. לזכות הצבא יש להגיד כי שיקולים שנשמעו בעבר הלא רחוק על כך שנשים לא יחצו את קו הגבול בעת לחימה, נעלמו מהשיח, שכעת נסוב סביב סוגיות פיזיולוגיות והתאמה לדרישות הסף לצורך עמידה במשימה.

לסוגיית השירות המשותף בין נשים וגברים והמתח עם רבני הציונות הדתית, על רקע שיעור המשרתים הגבוה של חובשי כיפה ביחידות הלוחמות, לא היה לכאורה חלק בקבלת ההחלטות המקצועיות, אף שברור לחלוטין שגם למתח הזה השפעה לא מבוטלת על שיקולי הצבא.
בנים, עם נתוני משקל וגובה נמוכים יותר משמעותית מהרף שהוצג לבנות, משרתים ביחידות המובחרות בצבא, כשבצה"ל מסבירים פער זה בהקשר מקצועי נכון בעניין הבדלים ברורים בין נשים וגברים והצורך למנוע פציעות בקרב נשים. לכן, על פי תפיסה בריאותית־מקצועית זו, לא ניתן להשוות בין גוף הגבר לגוף האישה.

הנתונים החריגים שמבקש צה"ל, בתוספת הדרישות לביצועים ספורטיביים, מהווים חסם משמעותי במיוחד. התהליך עצמו של הפיילוט עשוי להימשך זמן רב, כשמבחן היישום כבר יונח לפתחו של הרמטכ"ל הבא.

אם כבר מדברים על מפקד הצבא שיחליף את אביב כוכבי, אזי שלושה אלופים צפויים להתמודד על התפקיד: אייל זמיר, הרצי הלוי, סגן הרמטכ"ל הנוכחי, ויואל סטריק, שנחשב כמועמד בעל סיכויים נמוכים יותר בשל העובדה שלא כיהן כסגן רמטכ"ל. התמונה עשויה להסתבך לנוכח המשבר הפוליטי. אם הממשלה תתפרק לפני בחירת הרמטכ"ל הבא, כוכבי עוד עשוי למצוא את עצמו עוד כמה חודשים טובים כרמטכ"ל.

ובחזרה לנשים הלוחמות ביחידות המיוחדות. בשלב זה החלטת צה"ל היא בעיקר סמלית, אך לעצם קביעת הרף יש חשיבות בפני עצמה, ומשמעותה היא כי שיקולים אחרים שמנעו בעבר שילוב נשים ביחידות לוחמות נמצאים מחוץ לשיח היום.

באופן מעשי, אם בג"ץ יקבל את עמדת הצבא, השינויים הצפויים בצבא לא יהיו דרמטיים, אבל הם מבשרים כי את התהליך והמגמה הכללית לא יהיה ניתן לעצור. כזכור, רק לפני כ־20 שנה הורמו בצבא גבות רבות כשהוחלט להקים את גדוד הקרקל, שהיה למעשה הראשון ששילב לוחמות בהגנה על גבולות המדינה.
 
[email protected]