האם גדעון סער טעה כשהגביה את הרף ויצר, במו ידיו, את המשבר הנוכחי? לגרסתו, לא. הוא אוחז בחוות דעת של המשנה ליועמ"ש שמגדירה את המצב הצפוי כאן בחודש הבא כבלתי ניתן לניהול או שליטה. הוא דחה את העברת החוק ארבעה שבועות. הוא חושב שכדי להעביר את החוק, בצורה שבה עבר בסוף "ממדים ללימודים", היה צריך להגביה את הלהבות ולייצר את המשבר. הבעיה הקטנה: הלהבות אכן גבהו, אבל אחזו בגלימתה של הקואליציה דווקא.

בצד השני (בנט, לפיד, גנץ, מרב מיכאלי ועוד) סבורים שסער שגה. הם לא מייחסים לו מו"מ עם הליכוד. הם יודעים שזה ספין שנאחז בבדל עובדתי (כן, סער מקבל המון הצעות ופניות, עוד לפני שהממשלה הוקמה) ונועד לפגוע בסער ובתקווה חדשה. אבל הם חושבים שאת המשבר הזה היה צריך לצלוח בשקט. לא להפוך אותו לקו פרשת המים של הממשלה. לגנוב את ההצבעה באשמורת שלישית כלשהי.

ראש הממשלה בנט ושרי הממשלה במליאת הכנסת (צילום: מרק ישראל סלם)ראש הממשלה בנט ושרי הממשלה במליאת הכנסת (צילום: מרק ישראל סלם)

מי צודק? לא יודע. סער טוען שאסטרטגיה של בת יענה לא מובילה למקומות טובים. הוא קובל על כך שלא עזרו לו לייצר קמפיין מהסוג שכמעט קיפד את ראשם של הליכודניקים בנושא "ממדים ללימודים". הוא התפוצץ. סער הוא אחד המחושבים והשקולים שדרכו אי־פעם בביצה הפוליטית הישראלית. מסתבר שגם אנשים מסוגו יכולים להתפוצץ, וכשזה קורה - זה מרהיב במיוחד.

כן, סער שומע את ההצעות של הליכוד, אבל מעולם לא ניהל עליהן מו"מ ולא החליף טיוטות. המכתב שקיבל ערב הקמת הממשלה, שעליו חתומים כל ראשי בלוק נתניהו ובו הובטח לו להיות ראש ממשלה ראשון ברוטציה (15 חודשים), עדיין משוטט ברחבי הבלוגוספירה. הוא לא טרח להשיב. בסיבוב הנוכחי, הספינולוגים של הליכוד ניסו למכור את ספין המו"מ זמן רב, אבל נדחו. כשפרץ משבר חוק יו"ש, זה תפס והדליק את האירוע כולו. הרי אם באמת רצה, היה סער יכול לחבור לליכוד ביום שני, מיד לאחר נפילת החוק.

אבל הוא לא רוצה. אז מה? הקמפיין על הראש שלו נמשך. הביביסטים ממשיכים לספר, בפרטי פרטים, על פרטיו של מו"מ המתקיים במחשכים. לך תילחם עם זה. העובדה שבסקר "מעריב" שערך מכון פאנלס פוליטיקס השבוע תקווה חדשה נמצאת שוב מעל אחוז החסימה (קיבלה מעט יותר קולות מהפעם הקודמת) - היא סוג של נס.

חברי הכנסת של הליכוד במליאת הכנסת (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)חברי הכנסת של הליכוד במליאת הכנסת (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

זוהי מלחמה על דמותה של מדינת ישראל. לא פחות. הימים הם ימים היסטוריים. ייאוש וחידלון אינם אופציה. מי שמתכנן לעזוב את הארץ אם אכן יגליש אותנו נתניהו לתהליך ארדואניזציה, שיתכבד ויעזוב עכשיו. כל האחרים מתבקשים להמשיך להילחם (בדרכי שלום, כמובן). צריך להפעיל מקסימום לחץ (חוקי, לא אלים ולא פוגעני) על שני הח"כים הסוררים שעלולים להביא את קץ הדמוקרטיה (רינאוי זועבי וגנאים). אם זה יקרה, אז הקטסטרופה הפיכה. יותר מבכיר אחד בקואליציה משוכנע שאם יהיו 60 ידיים, תהיה דרך להעביר את תקנות יו"ש.

בינתיים, מתחת לרדאר, כולם מתעלמים מהאמת המזעזעת, הבלתי נתפסת: האופוזיציה בישראל היא לא אופוזיציה לשלטון, היא אופוזיציה למדינה. שנה שלמה אין ועדות כנסת. אין ועדת אתיקה, אין ועדה לביקורת המדינה, כי הם לא מעוניינים להשתתף במשחק הדמוקרטי. 17 שנה אחרי שהצביע ארבע פעמים בעד ההתנתקות, מוביל יו"ר האופוזיציה את מפלגתו וגושו להצביע נגד הארכה טכנית של תקנות חירום באיו"ש, תוך תקיעת אצבע בעין של מפעל ההתנחלות כולו.

אין פוצה פה ומצפצף. הכל מותר לו, הכל לגיטימי, כל האמצעים כשרים כדי, כדי מה? לשפר את הביטחון? הוא משופר. את הכלכלה? היא במצב מצוין. את יחסי החוץ? מעולם לא היו טובים יותר. את הברית עם אמריקה? הצלחנו לשקם את ההריסות שהוא הותיר אחריו. הכל מותר כדי שיחזור לשלטון. זו האמת.