שבת בבוקר יום יפה, ואני קובע דייט על החוף: היא בקפה, אני בבירה. אומנם לאחרונה קיצצתי דרמטית בצריכת השיכר שלי, אבל מבירה אחת על כיסא נוח בחוף הים, אחרי שקודם לכן המַתי את עצמי בחדר הכושר כבר משבע וחצי, לא ייגרם נזק גדול, נכון? בשולחן לידינו יושבים ארבעה. שני זוגות. אחת הנשים שולפת מהתיק בורקס וביצים קשות ומתחילה לחלק לחבריה. המלצרית נוזפת בה: "גברת, אני מצטערת מאוד, אבל זאת מסעדה, אסור להביא לכאן אוכל מהבית".

עכשיו ההיא עם הבורקס נכלמת וכועסת, עד שבקושי הצליחה לבלוע את הביצה הקשה ביחד עם הביקורת הקשה לא פחות. וזה לא שלמלצרית קל, אתם יודעים. מצוקת כוח האדם בעבודות שנחשבו פעם של צעירים, הפכה את השירות ברחבי העיר לגרוע במיוחד. זה מעצבן גם במסעדה של 500 שקלים לסועד - וזה הופך לקטסטרופה במקומות שבהם השירות היה ירוד תמיד, כמו רוב המקומות שעל החוף.

אני לא מרבה לבקר בשבתות בחוף הים. ביום חול אני עוד מסוגל להגיע לשחייה, אבל בסופי שבוע אני נזכר בחיפה של ימי ילדותי, עם קו חוף אינסופי, מהמתחם שכונה "חוף הכרמל הפתוח" ועד לעתלית. צפוף לך? אדרבא! קח את המגבת עוד כמה מטרים דרומה ותרגיש על אי בודד. עד היום כשאני נוסע לבקר את המשפחה, אני כמעט מתפתה לעצור מדרום לעיר ולנסות לתפוס גלים שלא דוכאו על ידי השובר.

ובחזרה לבורקס: אני מביא בחשבון את כל הנסיבות המקילות, כמו למשל מחירי המזון והשתייה הפנטסטיים לאורך שפת הים של העיר העברית הראשונה (במקרה שלנו: טוסט גבינה פשוט, קפה אמריקנו וחצי ליטר בירה מהחבית: 120 שקלים לפני טיפ. מחיר שאין לו אח ורע בשום מקום בעולם), ועדיין נדהם מהחוצפה הישראלית שמאחוריה קו מחשבה קמצני להחריד: במקום לשבת בחינם על מגבת שנפרשה על החול (יש מספיק מקומות כאלה, בטח בתשע בבוקר), או לשבת מחוץ לטריטוריה של המסעדה ולשלם רק תמורת כיסאות נוח ושמשייה (במחיר שווה לכל נפש, בטח לתושבי תל אביב) בלי להתחייב להזמנה מהתפריט - יש מי שעושה בבית את החשבון שלפיו בתחומי המסעדה הוא יוכל ליהנות מצל וכיסאות במחיר של כוס קפה או בקבוק שתייה, ובכל פעם שהמלצרית תצא מטווח הראייה שלו, הוא ישלוף מהתיק שהסליק - מאפרסק ועד ג'חנון. כך יעביר כמה שעות עד שההנאה שלו מהישיבה מול הנוף הכחול הגדול תושלם על ידי הידיעה שלפיה זכה "לדפוק את השיטה".

הסתכלתי על חבורת האנשים שלצדי: הם לא נראו כאילו חסר להם משהו בחיים, בטח שלא היו נזקקים. מהאזנה לחלק מהשיחות שניהלו (בעברית כהלכתה), ניכר שהם אפילו משכילים. נזכרתי בחבר שהיה לי פעם: בחור נבון ומבוסס, עם קסם אישי וחוש הומור. עד כמה נדהמתי לראותו בנסיעה משותפת לחו"ל מסיים לטחון את כל הבופה של ארוחת הבוקר במלון - ואז לוקח משהו כמו שמונה פרוסות לחם ומתחיל להכין כריכים להמשך היום. זה לא היה רק מחריד בעיניי אלא גם הזוי, שכן אחרי אותה ארוחת בוקר המשכנו לשדה התעופה כדי לחזור לארץ - ולאיש היה כרטיס לביזנס, כולל כמובן טרקלין עם עוד בופה חופשי בדרך אל כבש המטוס שבו יתקבל בשמפניה ויוכל להזמין אוכל כאוות נפשו, כיאה ללקוח של מחלקת העסקים.

פעם חשבתי שזה קשור למצוקה, אבל נער הייתי וגם בגרתי והבנתי שאין שום קשר בין עומק הכיס לרוחב הלב: יש עניים מרודים שיחלקו איתך בנדיבות את מעט המזון שהצליחו לקושש, ולעומתם גבירים שלא יציעו לזולתם אפילו כוס מים.

אם לקחת את הנקודה גם לסצינה המגדרית, הרי שאין תכונה דוחה יותר אצל בני זוג פוטנציאליים מאשר קמצנות, בעיקר אצל גברים. אפילו בעידן השוויוני, הדרך היחידה בעיניי שבה גבר יכול לצאת טוב מחלוקת חשבון משותף אחרי דייט (ואפילו היה זה לא מוצלח), היא רק אם שלף תחילה את כרטיס האשראי מכיסו כדי לכסות את כולו. ולא זו בלבד: גם אם נסוג מלארג'יותו, עשה זאת רק אחרי שניסה להניא אותה מאותה "תוכנית חלוקה" בשם הפמיניזם.

חזרתי אל כוס הבירה ומחצית הטוסט שהיו מוטלים לפניי על השולחן, מביט נוגות לכיוון האופק שהחל מסתתר מאחורי גדודי ילדים צווחניים והבנתי שהגיע הזמן ללכת הביתה, לשלוף מהמקרר בקבוק בירה שעלה רק כמה שקלים (הידעתם שביחס לשכר החציוני, ישראל היא בטופ העולמי מבחינת המחיר לחצי ליטר בירה?) ולחשוב על כך שאנחנו אומנם רק בתחילת העונה, אבל בכל השבתות שיהיו עד לסופה, אסתפק באחד משני חופי הכלבים שיש לעיר הזאת להציע.

אומנם מדובר במתחמים עם בעיות משלהם, כמו למשל כלבים תוקפניים עם בעלים מטומטמים, אבל אני מעדיף להתמודד עם כלב נשכן מאשר עם גבר קמצן.