האזינו לטור של ג'קי חוגי

ביום שישי שעבר, באישון ליל, על פי דיווחים תקף חיל האוויר את שדה התעופה הבינלאומי של דמשק. בתוך דקות הודיעו הסורים רשמית על התקיפה, אך באותן שעות של בוקר היא עדיין נראתה כעוד גיחה שגרתית. כמו מאות תקיפות ישראליות שהתרחשו בסוריה בעשור האחרון בתדירות של אחת לשבוע־שבועיים.

עד מהרה התברר כי הייתה שונה מקודמתה. ישראל תקפה את מסלולי ההמראה והנחיתה של שדה התעופה המרכזי של סוריה במטרה להוציאם מכלל שימוש. משרד התחבורה הסורי הודיע כי משום כך הושבת שדה התעופה מפעילות עד להודעה חדשה. חלף יום, ודמשק פרסמה הודעת התנצלות לנוסעים בשל עוגמת הנפש שנגרמה להם מביטול הטיסות. תמונות שצולמו בשדה הראו בור שנפער במסלול.

האירוע הזה סוקר אצלנו בתקשורת הישראלית, אבל לא כפי חשיבותו. אם צה"ל יצא להשבית את שדה התעופה המרכזי של מדינה ריבונית, זה מחייב דיון ציבורי. שיח כזה לא התקיים אף לאחר שלושה ימים, כאשר הרמטכ"ל בעצמו סיפק תחמושת תקשורתית לדיון. בנאום שנשא בוועידה למוכנות העורף, הקדיש כוכבי כמה דקות למדיניות צה"ל בנוגע לתקיפת מטרות אזרחיות במלחמה הבאה. הוא אומנם שיגר את מסריו לחיזבאללה, אבל מן הסתם דבריו חלים גם על זירות אחרות.

צילומי עבודות שיקום נמל התעופה בדמשק, מתוך דו''ח המודיעין של חברת ImageSat International (ISI) (צילום: ImageSat International (ISI) www.imagesatintl.com)צילומי עבודות שיקום נמל התעופה בדמשק, מתוך דו''ח המודיעין של חברת ImageSat International (ISI) (צילום: ImageSat International (ISI) www.imagesatintl.com)


בנאום תקיף מאוד, שנועד לשמש אמצעי הרתעה, הצהיר כוכבי כי במלחמה הבאה, כל מטרה אזרחית שתסייע לאויב, תותקף. הוא הדגיש כי צה"ל אוסף מידע על המטרות הללו, ויעץ לתושבי אזורי העימות בלבנון לנטוש את בתיהם. לא אחרי שנורה הכדור הראשון, אלא כבר בזמן לידתה של מתיחות, כלשונו - כי עוצמת התקיפה תהיה כזו שלא נראתה.

אין זאת הפעם הראשונה שבה ישראל תוקפת תשתיות אזרחיות. במהלך מערכת צוק איתן ב־2014 הותקפה תחנת הכוח של רצועת עזה. במלחמת לבנון השנייה העלה חיל האוויר באש את מאגרי הדלק של חברת החשמל הלבנונית. אבל ימינו אלה אינם ימי מלחמה, והשבתת התעופה האווירית של מדינה שכנה היא לכל הדעות מעשה מרחיק לכת.

ישראל טיפסה מדרגה, אולי אף שינתה מדיניות. מעתה היא מרשה לעצמה לתקוף מתקני תשתית אזרחיים גם בימי שגרה. שדה התעופה הבינלאומי של דמשק הותקף, כי הוא משמש כבר שנים נקודת מעבר לתחמושת וציוד צבאי מטהרן לחיזבאללה.

השבוע הבעתי תרעומת פומבית בפני חבריי העיתונאים על כך שלא עסקו בסיפור הזה כראוי. לא בגלל הסורים חשוב לעסוק בכך, אלא בגללנו. אם בימי שגרה אנו משביתים את שדה התעופה המרכזי של מדינה אחרת, מה נותר לנו לעשות בעת חירום. כיצד נשבור את רוחם וכיצד נפגין קור רוח.

הסיפור הזה מעלה שאלות נוספות שלא הובאו לדיון. האם אסד יכול בכלל לסרב לאיראנים, אחרי שסייעו בהצלתו, ולמנוע מהם לשלוח נשק לחיזבאללה משטחו. האם בתקיפה הזו הפעיל צה"ל כוח מידתי, או שמא נהג באופן בלתי פרופורציונלי. האם איננו חושפים את שדה התעופה הבינלאומי שלנו, נמל התעופה בן־גוריון, לתקיפה דומה.

צילום לווין של שדה התעופה בדמשק, סוריה (צילום: וח מודיעין של חברת אימג'סאט אינטרנשיונל (ImageSat International - ISI), חברת הלוויינים ופתרונות המוד)צילום לווין של שדה התעופה בדמשק, סוריה (צילום: וח מודיעין של חברת אימג'סאט אינטרנשיונל (ImageSat International - ISI), חברת הלוויינים ופתרונות המוד)


מטוסי אויב אומנם יתקשו לפרוץ את מערכי ההגנה האווירית של צה"ל, אבל אין להם צורך בכך. מטח טילים אחד לעבר נתב"ג עלול לאיים על התעופה האזרחית מישראל ואליה, ובכך לעשות את העבודה. והשאלה החשובה ביותר: האם צה"ל טיפס מדרגה מתוך שיקול שכלתני, או בשל מצוקה וייאוש על כך שמאמציו לא נשאו את הפירות המקווים.

יש פעולות שיפה להן השתיקה ואינן מחייבות דיון פומבי. זאת ועוד: יש לתת לצה"ל את הזכות ליהנות מחירות ההחלטה, מאחר שבידיו התמונה הגדולה ובה עיקר הפרטים. אבל השבתה של שדה תעופה בינלאומי של מדינה אחרת איננה רק פעולה צבאית. זה מבצע שנועד לשבש את החיים האזרחיים במדינה המותקפת. כיצד תוכל ישראל לטעון כלפי חמאס, למשל, כי הם לקחו את יישובי העוטף כבני ערובה ושיבשו את החיים בהם, אחרי שהיא עצמה שיבשה את חייהם של רבבות אזרחים סורים, חברות תעופה, חברות נסיעות ונוסעים זרים.

גבולות השמחה לאיד

בוודאי אינכם מכירים את עבד אלרחמן בראק. בן 19, תושב הנגב, ברנש מוכשר דווקא, העומד לדין על טיפשותו. לפני כמה ימים הגישה נגדו פרקליטות מחוז הדרום כתב אישום לבית המשפט בבאר שבע. איך יודעים כי הוא מוכשר? ברשותו חשבון אינסטגרם בן 3,000 עוקבים, מספר נאה ומעורר קנאה לגילו ובכלל.

לפני שלושה חודשים יצא מוחמד ראלב אלקיעאן, תושב הכפר אלחורה, למסע רצח בבאר שבע. הוא דרס ודקר למוות ארבעה בני אדם, ואז נורה למוות בידי אזרח. לאחר שהתגלתה זהותו, ביכה בראק את הרוצח בחשבונו באינסטגרם. "האל ירחם עליו, גיבור פלסטין", כתב, ובצד המילים הוסיף אימוג'י של כפיים. קודם לכן, כאשר התבשר כי מספר הנרצחים עלה לארבעה, הוסיף הקלטה מרשת הקשר של חמאס בעזה, שבה משבח הדובר את הפיגוע, והוסיף את המילים "אללה אכבר".

שבוע לפני כן, כך לפי כתב האישום, פרסם בראק קטע וידיאו ובו נראה איש הדת עת'מאן אלח'מיס, פוסק כוויתי המשתייך לחוגים הפונדמנטליסטיים, פונה אל היהודים ומנבא כי יובסו באחרית הימים במערכה על ירושלים. "חי אללה, נהרוג אתכם ונוציא אתכם מהארץ הקדושה הזאת".

בשל פעילותו זו, מאשימה מדינת ישראל את בראק בהסתה לטרור. העבירה המיוחסת לו מאפשרת להעמיד לדין מי שגילה הזדהות עם ארגון טרור ושיבח אותו באופן העלול לעודד לביצוע מעשה. העונש המרבי שאפשר לגזור עליו הוא חמש שנות מאסר.

אין ספק כי במעשיו אלה גילה עבד אלרחמן בראק ערלות לב. מי ששמח על רציחתן של נשים חפות מפשע במסע ציד עיוור, יהיו הנסיבות אשר יהיו, חושף את רשעותו. אומנם הדעת איננה סובלת גילויים של שמחה לאיד על מקרה כזה, אבל לפנינו צעיר פוחז, שמעשיו מעידים בעיקר על עצמו. ישראל היא מדינה דמוקרטית, ובדמוקרטיה מותר לאחר להביע רגשות – אף אם לבנו אינו מתיר זאת.

המשפט הזה מראשיתו איננו מבחן לנאשם. מעשיו כבר הרשיעו אותו בקלונם. כמה שאלות ירחפו באולם, אף מבלי שיישאלו: מהם גבולות חופש הביטוי הפוליטי בישראל? האם שמחה לאידם של קורבנות יכולה לשמש עבירה פלילית? והאם יהודי היה עומד לדין - לו התבטא באופן דומה נגד ערבים?

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל