נועה קירל היא זמרת הפופ הישראלית המצליחה בדורנו. בקרוב היא תכבוש פסגה נחשקת נוספת - הופעה בפארק הירקון. היא כל כך מצליחה, שכבר שכחנו מיהי. כשחושבים על נועה, חושבים על חריצות אינסופית, הצלחה מטאורית מוקדמת, רעב מטורף לכבוש, לנסוק ולהשיג, עד שהיא נראית יותר כמו נושאת מטוסים מאשר זמרת. היא פרפורמרית, אושיה, פרזנטורית, רקדנית. יש לה "מערך" של סוכנים ויועצים ועוזרים.

היא כבר לא רק זמרת, ולא רק בחורה או אישה - היא מכונה. מכונה משומנת היטב של יחסי ציבור ומנהלים צמודים, שמחשבים צעדים קרייריסטיים. מהונדסים. סינתטיים. אף שהיא אמרה בראיון, "אני עובדת עם הלב והנשמה", היא יותר בונה על תרגילים תקשורתיים למשיכת תשומת לב מאשר על מוזיקה.

התעלול היחצני האחרון: מחיקת תמונות מהאינסטגרם. מהלך "חדשני" ו"פורץ דרך", שבהכירנו מאות תקדימים, נועד לקידום הופעה או פרסומת לחברה מסחרית (בינתיים היא הספיקה להחזיר את החשבון לפעילות). ממובילת הפופ הישראלי היא הפכה למובלת, נשרכת אחרי טרנדים מיותרים. קירל התחילה כאחת משתי ילדות זמרות שרק מנסות להצליח. השנייה הייתה עדי ביטי. לביטי אנחנו יודעים מה קרה, אבל איפה נועה? ובעיקר, איפה הנשמה שהיא מספרת עליה?

נועה קירל היא הדוגמה הבולטת ביותר להיעדר אמת פנימית במוזיקה הישראלית היום. פופ יכול להיות סגנון מוזיקלי כיפי, אך גם עמוק, מגוון ומרגש (כמו של הפט שופ בויז, למשל), אבל נראה שאנחנו תחת מתקפת שירים שטחיים שכולם נשמעים אותו דבר. מִחזורים וקאברים והרמות ושיתופי פעולה ויצירה של להיטים לצורך פזמון רקיד, ותו לא. קירל נשמעת כמו אנה זק, שנשמעת כמו אגם בוחבוט, שאפשר להתבלבל בינה לבין עדן בן־זקן. כולן שיבוטים ללא מקור. קירל היא המוצלחת מביניהן.  

ודווקא עכשיו, משהו במכונה הזאת מתחיל לקרטע. מומחים משערים שהנאחס החל בפרידה מיהונתן מרגי. אם זו הייתה פרידה בכלל. אם זו הייתה זוגיות בכלל. אם הם בכלל הכירו זה את זה, או הכל הוא חלק ממערך מתוכנת פוסט־מודרניסטי וקר להחריד של הודעות לתקשורת וצילומים מתוזמרים לשימור פרופיל תקשורתי גבוה של שני הצדדים. 

מרגי היה התחנה האנושית האחרונה של הלוויין שהתנתק מכדור הארץ ומשייט בספירה משל עצמו. היום היא בלתי מושגת ובלתי נגישה. היא נראית כמו הולוגרמה שלא קיימת במציאות כלל. הניסיון המוזר שלה לכבוש את ארצות הברית הסתיים (בינתיים) במספר הופעות מביכות בפאבים בחינם.

באופן אבסורדי, דווקא את אמריקה הקרה והקפיטליסטית קשה לכבוש כשאת מגיעה רק עם אמביציה וללא רגש. בראיון ל"ישראל היום" היא הסבירה: "אני צריכה להתאים את עצמי לאמריקה. נניח לשחרר פזמון של שיר לטיקטוק, לראות אם הוא תופס ורק אז להחליט להוציא את השיר". הפרקטיקה הזאת הפכה לנפוצה לאחרונה, אך היא כמעט בזויה. אין כאן אמונה או הליכה עם האמת של האומן, אלא היענות לצורכי קהל הילדים בטיקטוק.

אומנות אמיתית מגיעה מבפנים, ולא מאישורים חיצוניים. פול מקרטני לא ניגן את "לט איט בי" בהייד פארק כדי לבדוק אם יש צפיות. בילי אייליש הוציאה שירים, ואז אלבומים מלאים לפני שהוחתמה באפל מיוזיק שראו בה אומנית חדשה שלהם. אומנית, עם אמירה מקורית ולא רובוטית מתוכנתת. 

קירל אומרת שהמודל שלה הוא ביונסה, שאגב, את אלבומה החמישי "האלבום הוויזואלי" הוציאה ללא הודעה מוקדמת וללא שיווק. ללא שיווק! היית מאמינה, נועה? אומץ במוזיקה הוא להתחבר אל היכולות, הכישורים ובעיקר לבפנוכו של הקישקעס שלך, אם יש לך כזה. אצל נועה הפחד להיכשל והאגו מתעלים על השיקולים המקצועיים. ההופעה שלה עם עדן חסון בפארק בוטלה בגלל תמונה. הדואט עם עדן בן־זקן לא יצא כי "התבחבשנו עם התמונה ודברים התחילו לא להסתדר".

המיקום שלה בצמרת המוזיקה הישראלית אחרי שהיא כבר שלפה את כל התרגילים שבספר, בעייתי. אחד מהם הוא לעלות לבמה ולעשות כאילו את שרה. בהתייחסות שלה להופעות עם פלייבק היא אמרה: "אין מצב שאני לא שרה בכלל. תמיד המיקרופון פתוח. ברמה מסוימת". אני מניח שזה מאוד משמח את קהל המעריצים שלה. ברמה מסוימת. 

קירל נולדה להצליח. היא כישרונית ובעלת יכולות מדהימות. היא, סוכניה, יחצניה, עוזריה ומנהליה יודעים זאת היטב. רק נדמה שבתעופה הזאת מעלה, משהו שהוא הכי חשוב נשרף, כמו כנפי איקרוס בדרך לשמש. 