אני חושב שהפעם הראשונה הייתה קצת אחרי שנולדתי, כמה ימים אחרי הלידה. אתם מבינים, אני נולדתי ב־17 במרץ 1983, שבוע לאחר שהחלה שביתת רופאים שמאוחר יותר כונתה ״שביתת הרופאים הגדולה״. בכל אופן, זה היה באמת קשוח. הצוות בבתי החולים צומצם למינימום ההכרחי, חלק מהרופאים אפילו שבתו רעב, אלו שלא, פשוט נטשו את בית החולים.
אז יצא שנולדתי לעולם די שקט ומצומצם, והרגשתי שכל הטראומה של הלידה - הדחיפות והתמרונים שעשיתי בצוואר הרחם - די שווה את זה והנה הגעתי למקום לא כזה רע, די שקט ושליו עם מעט מאוד אנשים. אלא שלאחר כמה ימים, כשאמי שוחררה מבית החולים ואני עשיתי היכרות עם העולם האמיתי שמחוץ לבית החולים, הבנתי שהחיים לא הולכים להיות חופשת הספא שחשבתי שהם הולכים להיות. פתאום הכל היה מלא מכוניות ופיח וצפצופים ותמרורים והכל כל כך צפוף ואגרסיבי. ההפך הגמור ממה שהתרגלתי אליו בבית החולים. לקחתי נשימה ואמרתי לעצמי ״אוקיי, ליאור, תצטרך להתרגל לזה״.
אחר כך, חצי שנה אחרי, הגעתי למשפחתון וגיליתי שאני לא הילד היחיד בעולם כמו שחשבתי ושאם אני רוצה לקבל תשומת לב ברמה גבוהה כמו שהייתה לי בבית אני צריך להילחם עליה ולהתבלט. ידעתי שזה לא יהיה קל. לקחתי נשימה ואמרתי לעצמי: ״אוקיי, ליאור, גם לזה תצטרך להתרגל״.
אחר כך ראיתי בחדשות שכור אטומי באוקראינה התפוצץ והעולם כולו בסכנה. הבנתי שלאנושות יש כוח להשמיד את עצמה בלחיצת כפתור. ״אוקיי, אלו לא חדשות טובות״, אמרתי לעצמי, לקחתי נשימה והוספתי: ״גם לזה עוד נצטרך להתרגל״.
כמה חודשים אחר כך במונדיאל דייגו מראדונה כבש שער עם היד בלי שהשופטים ראו ולקח את הגביע. הבנתי שלפעמים, כדי להצליח ולהשיג דברים, אתה צריך לעבור על החוקים פה ושם. ידעתי שזה לא דבר פשוט. לקחתי נשימה ואמרתי: ״אוקיי, ליאור, גם לזה עוד תצטרך להתרגל״.
אחר כך הגעתי לכיתה א׳ ופתאום העולם שלי חולק לזמנים מוגדרים, שיעורים וביניהם הפסקות. פתאום אמרו לי ״שב על התחת״ ו״אי אפשר לצאת עד לצלצול״, ואני הבנתי שזה הולך להיות קשוח הקטע הזה של הלימודים. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לעצמי: ״ליאור, גם לזה תצטרך להתרגל״.
בהמשך, בלי שום הכנה, לקחו אותי יום אחד למקום שבו קיבלנו קופסאות חומות עם שרוך שחור ואמרו לי שאם תהיה אזעקה אני צריך לפתוח את הקופסה ולשים עליי את המסיכה שבפנים. שאלתי למה, ואמרו לי שזה בגלל אחד בשם סדאם, שמאיים שהוא ישגר טיל עם אוויר רעיל בתוכו שיכול להרוג. שאלתי איפה מוצאים אוויר רעיל? זה נשמע לי משונה. אמרו לי שזה מסובך להסביר. שאלתי למה דווקא על המדינה שלנו יורים, אמרו לי שיש הרבה שלא אוהבים אותנו, שאלתי למה, ואמרו לי שכשאגדל אבין. חשבתי לעצמי שהעולם הופך יותר ויותר למקום מוזר. לקחתי נשימה, ״ובכן ליאור״, אמרתי לעצמי, ״גם לזה תצטרך להתרגל״.
ממש באותם ימים הלכתי עם ההורים שלי למרכז המסחרי ובדרך מישהו שאל אותם מה שלומם, ״הכל בסדר״, הם השיבו. לא הבנתי את זה. יורים עלינו טילים עם אוויר רעיל באמצע הלילה, כולם בלחץ, אז למה הם אומרים ש״הכל בסדר״? שאלתי אותם למה, והם הסבירו לי שהרבה פעמים אומרים דברים לא נכונים פשוט כי ככה נהוג. הבנתי שלא תמיד צריך להגיד את האמת ושאנשים משקרים זה לזה כל הזמן. היה לי קצת עצוב לדעת שגם אני הולך לעשות את זה כל הזמן. לקחתי נשימה, גם לזה עוד אצטרך להתרגל.
אחר כך הייתי כבר יותר גדול ופתאום הילדים התחילו לדרג כל מיני דברים. מי הכי חתיך בשכבה ובכיתה, מי הכי מצחיק, מי הכי טוב בכדורגל, ופתאום הבנתי שהחיים הולכים להיות תחרות בלתי נגמרת. ״בסדר״, אמרתי לעצמי, ״נתרגל״.
יום אחד פגשתי מישהי בשם דפנה ולא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ ממנה, רציתי להיות לידה כל הזמן. אבל אחרי שעבר זמן, פתאום יום אחד שמתי לב שאני לא רוצה להיות לידה כל הזמן ולא תמיד חושב עליה. לא הבנתי למה לעשות לי את זה? למה לתת לי להרגיש ככה אם זה בסך הכל זמני? למה להכניס אותי לתוך הסערה הזו, לגרום לי להרגיש שאני כלום בלעדי מישהי ואז פתאום להתיר את הכישוף? זו קצת התעללות, חשבתי לעצמי. לקחתי נשימה, ״אוקיי, ליאור, גם לזה עוד תצטרך להתרגל״.
לפתע, בלי ששמתי לב, הייתי כבר אדם מבוגר ואמרו לי שאני צריך לאסוף כסף. כמה שיהיה לך יותר, אמרו לי, ככה יהיה לך יותר טוב בחיים. איך אני אוסף את הכסף, שאלתי. כמה שתעבוד יותר יהיה לך יותר. כולם עובדים. כמה זמן? שאלתי. 8 שעות ביום, 182 שעות בחודש, זה המינימום בשביל לשרוד. אם אתה רוצה לחיות טוב, אתה צריך הרבה יותר. עשיתי חשבון מהיר והבנתי שרוב החיים שלי בעצם אעבוד. זה היה מבאס. שאלתי המון אנשים אם יש דרך להימנע מזה וכולם אמרו לי שאין שום דרך, החיים הם עבודה, העבודה היא החיים. לקחתי נשימה, ״אוקיי, ליאור, גם לזה תצטרך להתרגל״.
התחלתי לעבוד. עכשיו, אמרו לי, תמצא לך בת זוג, תתחתן, תביא ילדים לעולם. כבר למדתי מהעבר שצריך לעשות מה שאומרים ואם אני אשאל למה, אף אחד לא באמת יענה לי, אז התחתנתי והבאתי לעולם ילד. אחר כך עוד ילדה. שאלתי: מה עכשיו? אמרו לי, עכשיו תמשיך עם העבודה אבל תפנה לך את הבקרים ואת הצהריים המאוחרים בשביל לקחת ולאסוף את הילדים. עשיתי את זה, נסעתי המון, כולל בפקקים.
שאלתי מה עכשיו? עכשיו פשוט תמשיך את מה שאתה עושה, ככה יום ועוד יום ועוד יום ואל תשכח למלא כל הזמן טפסים לבנק, לעירייה, לחברת החשמל, לבתי הספר, למשרד הרישוי, לביטוח לאומי. בין לבין, פעם בשנה צא לאיזו חופשת ספא מפנקת כדי שתוכל להתרענן. וגם תשדרג את האוטו ותקנה המון מוצרי חשמל, זה יגרום לך להרגיש יותר טוב. בסדר, אמרתי, כי כבר הכרתי את הקונספט ואוטומטית לקחתי נשימה ואמרתי לעצמי: ״טוב נו, ליאור, אתה כבר יודע, צריך להתרגל. גם לזה״.