בכל פעם שמגיע שבוע הספר אני מחכה לו, לדעתי גם כתבתי לכם עליו בעבר. איש חרדי, לבוש שחורים, עם מגבעת שנוהג לאחוז בידו האחת ושקית אטומה בידו השנייה. הוא אף פעם לא מחכה לשעות השיא, להסתובב בין הקהל הרב, לחפש את הסופר התורן שבא לחתום ולחטוף לעצמו איזו נקניקייה בלחמנייה לא טרייה.
הוא מגיע מראש, מכוון מטרה, בודק בפייסבוק שלי מתי אני מגיעה לחתום על ספריי ומתייצב באותו היום ובאותה השעה שבה אני מגיעה. עוד לפני שאני מניחה את דבריי, מתלוננת על החום ומנשנשת קצת מהעוגיות שבעל הוצאת הספרים הביא, הוא כבר שם. איך נקרא לו? נקרא לו מנדי.
זה אף פעם לא היה רומנטי איתי ועם מנדי. ידעתי שהוא חרדי, הוא גם לא שיקר, ומה בעצם יש לשקר אם אתה כותב מפרופיל שקרי? לא האמנתי לו שאיזו הוצאת ספרים תסכים לקחת כמה סיפורים לא ברורים הכתובים בעגה שכונתית של איזו חולונית צעירה ולהשקיע בזה כסף. הוא לא הגיב על זה, אלא שלח לי מיד קישור לאתר מימון המונים ואמר: "תבקשי ישירות את הכסף, מאיתנו הקוראים שלך, ותראי שהקב"ה עמך". וכך עשיתי, וגם הצלחתי.
ובשבוע הספר הראשון שבו עמדתי בחיי, כשלבשתי שמלת פאייטים נוראית, התאפרתי בגוזמה וחיכיתי להוריי שיבואו להריע לי ולהצטלם איתי, נחלתי אכזבה גדולה ובועטת. החום השפיע, האיפור ירד במהירות, והוריי לא הגיעו, גם לא אחיותיי ולא דודיי. עד היום למעשה, לא צפו בי חותמת בשבוע הספר.
כמעט עשור מאז, לא מזמן, בשעת רחמים עצמיים ויין, שאלתי בחור חכם מאוד שעמד שם, למה נראה לו שהם לא מגיעים. והוא כלל לא נבהל מהשאלה המוזרה שהגיעה באמצע ערב שקט וטוב, אלא ענה לי ישר: "הם כבר לא מתרגשים משיאים קטנים כאלו, לקחת אותם לגדולים יותר". קיבלתי את דבריו כדי לנחם את הרגע. אף שאז הייתי בת 23 ולא היה שום שיא מאחוריי.
אבל מה זה משנה עכשיו, אני זוכרת שעמדתי עם בקבוק מים גדול ביד, הצטלמתי עם כל קורא שהגיע אל הדוכן ובכל פעם שמישהו שאל אותי מה מחיר ספריי, לחשתי: "50 שקל לספר, אבל לא נעים לי, אם יש לך פחות, גם בסדר". אגב, לא ממש השתניתי מאז. גם היום, בהרצאותיי בבתים, אני מזהה למי יש מספיק ולמי אין ואומרת בדיוק את אותו המשפט.
התרעות פיקוד העורף