נשיא ארה"ב ה־46, מאז נוסדה האומה האמריקאית שהפכה למעצמה, ג'וזף (ג'ו) ביידן השלישי, יהיה בנובמבר הקרוב בן 80. ביידן הוא מה שמכונה בעגה הפוליטית האמריקאית "ברווז צולע" ללא קשר לנפילתו לפני כשבוע מהאופניים שעליהם רכב. בעת כניסתו של ביידן לבית הלבן ב־20 בינואר 2021 תמכו בו 55% מהציבור האמריקאי. עתה, באמצע החודש, על פי משאל של סוכנות Reuters/Ipsos, שיעור התמיכה בו ירד ל־39% - ירידה שבועית שלישית ברציפות. למעשה, שיעור המאוכזבים מהנשיא עלה ל־56%.
מאז אוגוסט אשתקד שיעור התמיכה בנשיא ירד כבר אל מתחת ל־50%, ובמאי השנה הוא היה בשפל של 36%. אפילו בקרב מצביעי מפלגתו הדמוקרטית ירדה התמיכה בו ל־74%. וזה אפילו לא החמור ביותר מבחינת הדמוקרטים, כי הסיכוי של המפלגה הדמוקרטית להיות עם רוב בקונגרס לאחר בחירות האמצע לבית ב־8 בנובמבר הוא קלוש. עם זאת, יש להכניס את הדברים לפרופורציות: שיעור התמיכה הנמוך ביותר בקודמו בתפקיד, הנשיא דונלד טראמפ, עמד בחודש דצמבר 2017 על 33% בלבד.
משבר אנרגיה
האמריקאים מודאגים מתוצאות מדיניותו של ביידן בנושא האנרגיה. הם לא יכולים לסבול את העובדה שמחירי הבנזין נמצאים במגמת עלייה חדה בהתמדה ובלי שיימצא פתרון למצוקתם. רשתות החדשות האמריקאיות מציינות בכל יום את מחירי הבנזין המאמירים. צריך להבין שהבנזין הוא מצרך חיוני בתרבות האמריקאית, המבוססת על תנועה למרחקים של שינוע סחורות במשאיות ענקיות בטורים אינסופיים וברכבות, על בילוי או על כל פעילות משקית וחברתית אחרת. במרבית המדינות, אגב, אין מערכות ציבוריות להסעה המונית.
ארה"ב תלויה ביבוא נפט. בארבע שנותיו הראשונות של ברק אובמה בבית הלבן היה יבוא הנפט נטו (יבוא פחות יצוא של נפט ושל תזקיקיו) בהיקף שנתי ממוצע של כ־105 מיליון חביות בשנה, בכהונתו השנייה של אובמה היבוא נטו ירד ל־62 מיליון חביות בשנה בממוצע. דונלד טראמפ החליט לאפשר קידוחים בים וביבשה, גם על קרקע ממשלתית, בתקופת כהונתו שהחלה בינואר 2017. היבוא השנתי נטו היה אז 18.4 מיליון חביות בממוצע בשנה. בשנתיים האחרונות לכהונתו של טראמפ היו לא מעט חודשים שבהם ארה"ב הייתה יצואנית (נטו) של נפט ושל תזקיקיו, והיבוא נטו עמד בסך הכל על שיעור מזערי בשנתיים אלה.
אצל ביידן התמונה הייתה שונה: כבר עם כניסתו לתפקיד הנשיא הוא חתם על צווים המעדיפים את השמירה על איכות הסביבה ואת מניעת התחממות כדור הארץ על פני קידוחי נפט בכל מקום, כפי שעשה קודמו טראמפ. הנשיא הורה להפסיק להחכיר קרקעות ציבוריות בים וביבשה לקידוחי נפט וגז וכן לבטל הרשאות בתחום הפקת נפט מפצלי שמן. עוד הורה להכפיל את הפקת הכוח מטורבינות רוח עד לשנת 2030.
בתעשיית הנפט והגז התנגדו לצעדיו. האגף השמאלי במפלגתו, התומך בשמירה על איכות הסביבה, דחף אותו לכיוון זה. גם היו עיכובים ביישום החלטותיו של הנשיא: בתקופתו של ביידן (עד לחודש מרץ 2022) היה יצוא אמריקאי של נפט (נטו) בכמות של 3.3 מיליון חביות בשנה בממוצע. תעשיית הנפט אינה פועלת כפי שפעלה בתקופת טראמפ, וגובר החשש על רקע עליית מחירי הנפט בשל העיצומים שננקטו נגד רוסיה, כי אספקת הנפט העולמית נפגעת. אין קידוחים נוספים בארה"ב, והמחיר לצרכן האמריקאי מרקיע שחקים. ארה"ב הופכת עתה ליבואנית נפט התלויה הרבה יותר בסעודיה, ומילא היא, גם בשנואת נפשה ונצואלה. כל זאת כאשר במקביל סין יוצאת מסגרי הקורונה והביקוש שלה לנפט גובר.
מפסידים במלחמה
הטיפול בשרשרת האספקה העולמית נכשל - אין סחורה וציוד לשינוע בזמן אמיתי לפעילות המשקית הענפה. יעילות הנמלים נמוכה, יש מחסור אדיר בנהגי משאיות ומחסור כללי בעובדים. האמריקאים רואים גם כי למרות התמיכה החד־משמעית ומיליארדי הדולר שארה"ב הזרימה לאוקראינה המלחמה נמשכת, ואוקראינה, שמתעניינים בה פחות, מדממת. לא זו בלבד, ניהול העיצומים נגד רוסיה נכשל, ההכרזות להפחתת רכישת הנפט והגז מרוסיה, שבהם תלויה בעיקר אירופה, הביאו להאמרת מחיר הנפט לרמות שמהן סובל כל העולם, מפני שייקור האנרגיה מתגלגל מהר מאוד לאינפלציה בארה"ב - 8.6%, באירופה ובשאר העולם.
גם מדד המחירים לצרכן, לא כולל מזון ואנרגיה, עלה בשנה האחרונה בארה"ב ב־4.9% - השיעור המרבי זה 30 שנה. שימו לב: האבסורד הוא כי הכנסותיה של רוסיה מהנפט עלו חרף הקיצוץ בהיקף היצוא הרוסי של גז ושל נפט, מפני שהמחיר הגבוה מכסה די והותר את הירידה הכמותית של מוצרי האנרגיה. למנהיגי המערב מתברר אט אט כי רוסיה אינה קורסת וכלל אינה מתכוונת לקרוס, והמודיעין הכלכלי וניתוחו במערב בראשות ארה"ב נכשלו.
עוד נכשל הנשיא ביידן בכך שהחליט להאריך את כהונתו של יו"ר הפד ג'רום פאוול לכהונה נוספת. פאוול מונה לתפקידו על ידי טראמפ, שמהר מאוד התאכזב מביצועיו של יו"ר הבנק המרכזי החשוב בעולם. פאוול היה שאנן כל עוד לא מונה לקדנציה השנייה, והוא טען כי האינפלציה שמרימה ראש, או במילים אחרות, עליית המחירים בכל התחומים בגלל שרשרת האספקה המקרטעת, היא אינפלציה "מעברית", כלומר זמנית. הוא לא מיהר לטפל בבעיה ולא עבר מיד למדיניות מוניטרית מצמצמת, כולל העלאת ריבית בשיעור הנחוץ. פאוול האמין כי ממש מעבר לפינה נמצא השיפור שיראו במשק העולמי ובמשק האמריקאי, ואליו תתלווה ירידת המחירים שנסקו בעולם עם הרגיעה בממדי החרדה מהנגיף ועם הסרת ההגבלות בגינו.
גם שרת האוצר האמריקאית ג'נט לואיז יילן, ששימשה קודם לכן כיו"ר הפד (מינוי מטעמו של הנשיא אובמה), חשבה כי האינפלציה היא "transitory", כלומר מעברית - לפחות היא הודתה לא מזמן כי טעתה. עכשיו, באיחור רב, הכריז פאוול מלחמה על האינפלציה תוך העלאה מסיבית של הריבית ל־0.75% - השיעור המרבי בשנה האחרונה מאז 1982. הריבית כרגע בפועל הגיעה ל־1.56% (לטווח המוצהר של בין 1.5%־1.75%). יש הבטחות להעלאות נוספות בריבית עוד השנה, וההערכה היא כי עד סוף 2022 הריבית תעלה ל־3.4% ואף ל־3.8% בסוף שנת 2023. העלאת הריבית והכוונה להמשיך להעלותה, עד שתוכרע האינפלציה ותרוסן לרמה של כ־2%, מביאות לקריסת ניירות הערך בעולם. הציבור האמריקאי הפסיד השנה כ־9 טריליון דולר מנכסיו בגלל הירידה בשערי המניות הנלוות לעלייה בריבית.
בעוד עד לאחרונה נהנה הציבור האמריקאי במקביל מעלייה בערך הנכסים שלו - בתים, דירות ושאר דלא ניידי - עתה, ממש מעבר לפינה, מסתתרת הירידה ואחר כך הקריסה בשווי הנדל"ן הנצבר.
בבורסה לא מחכים לקריסה. שערי המניות של חברות קבלניות בבנייה למגורים משקפים ירידות חריפות בשל הצפי להתמתנות של ממש בשוק הנדל"ן למגורים. גם בוגרי דור ה־Z, שנולדו בסוף שנות ה־90 של המאה הקודמת והתאהבו במטבעות הקריפטו שאינם מבטיחים דיווידנד או ריבית, הפסידו 2 טריליון דולר בכל העולם. כן, הביטקוין שפותח בשנת 2008 איבד שני שלישים ויותר מערכו בשיא.
תעודת בגרות
הנשיא ביידן יבקר בקרוב במזרח התיכון, כשעל הדרך ישראל, סעודיה והרשות הפלסטינית. הוא גם יערוך שיחת פסגה חדשה בזמן הביקור בתאריכים 13־16 ביולי, שיחה של ארבעה משתתפים שכבר זכתה לקיצור I2U2 - פעמיים I בשביל הודו וישראל ופעמיים U בשביל איחוד האמירויות וארה"ב. ב"מיני ועידה" ישתתפו נשיא הודו נרנדרה מודי, בוגר תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת דלהי ובעל תואר שני מאוניברסיטת גוג'ראט - אף הוא במדעי המדינה; נשיא איחוד האמירויות מוחמד בן זאיד אאל נהיאן, בוגר האקדמיה הצבאית המלכותית הבריטית בסנדהרסט; נשיא ארה"ב, בעל תואר ראשון במשפטים; וראש ממשלת ישראל, ככל הנראה יאיר לפיד, שאינו זכאי אפילו לתעודת בגרות.
הנשיא ביידן סונט את MBS (הנסיך ויורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן), הרפורמטור הסעודי הגדול בכל הזמנים, שנחשד כי הוא עומד מאחורי ביתור גופתו של ג'מאל אחמד ח'אשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול. ביידן הודיע כי בביקורו בסעודיה לא יפגוש את בן סלמאן באופן אישי אלא במסגרת כלל מנהיגי סעודיה.
המטרה של ביידן היא כפולה: ראשית, ללחוץ על הסעודים להפיק ולמכור יותר נפט לארה"ב ולמערב לאחר צמצום האספקה מרוסיה והעלאת איכות הסביבה בארה"ב; שנית, לייסד ברית מעמיקה נוספת בין סעודיה לישראל, המונחת היום מתחת לפני לשטח, ולצרף למעשה את סעודיה לתומכת גלויה ב"ברית אברהם" שצריכה ותצטרך להתמודד מול האיום השיעי האיראני נגד ברית המדינות הסוניות וישראל. לשם כך, נחוצים העליונות הצבאית והמודיעינית של ישראל, השמירה של האמריקאים שמתבקשים לא לנטוש את חצי האי ערב בואך הסהר הפורה ושיתוף הפעולה הטכנולוגי הישראלי־ערבי - הכל נגד האיראנים, ששום מדינה ערבית אינה מסכימה שישימו ידם על נשק גרעיני.
מצחיק לחשוב שהדובדבן שבקצפת האמיתי בביקור של ביידן יהיה דווקא המפגש הווירטואלי בין ישראל, הודו, ארה"ב והאמירויות. למעשה, יהיה זה מפגש שני של ארבעת הצדדים. הראשון היה באוקטובר אשתקד בידיעת סעודיה, שאומנם לא השתתפה, אך עודכנה בפרטים. הנקודה החשובה ביותר היא שהודו, מעצמה אזורית וישות אסטרטגית, מצטרפת לגוש המדינות המתנגדות לגרעין האיראני, גם אם באופן לא מוצהר, בשל תלותה בנפט שחלקו מגיע אולי מאיראן לצד הידוק נוסף של היחסים עם ישראל בתחום הביטחוני והמודיעיני. בהמשך צפוי גם הידוק של ממש ביחסי הסחר בין ישראל להודו, שאינה יכולה עוד לעמוד מהצד ולהסתכל כיצד הסינים תקעו יתד עמוק בישראל בכל התחומים, כולל נמלים, סחר ושיתוף פעולה טכנולוגי (עד לסף מסוים כדי לא להכעיס את האמריקאים).
האמריקאים מעדיפים את ההודים על פני הסינים, כך שייתכן שיבקשו, באמצעות הון אמירתי, תמיכה אמריקאית ונכונות ישראלית, להעלות את הודו על במת האינטרסים החיוניים של ישראל, של מדינות הסכמי אברהם ושל סעודיה. הפעם יירקמו יחסי סחר והשקעות מתקדמים בקבוצה מעבר לעניינים ביטחוניים ומודיעיניים. הודו, עבור ארה"ב, היא נדבך נוסף בחיזוק ההתנגדות לסין - קשת שתשתרע מאוסטרליה ומיפן עד לתת־היבשת ההודית ולמפרץ הפרסי. הצפי הוא כי סעודיה תאשר (אם כי רק לאחר שיהיו מעין שיחות פיוס בין האמריקאים ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן) טיסות של אל־על ושל חברות ישראליות אחרות, שיוכלו לטוס מעל סעודיה גם למזרח הרחוק, כולל הודו. כלומר שימוש במרחב האווירי לא רק כאשר היעדים הם איחוד האמירויות או בחריין.
מפת התעופה תשתנה מקצה לקצה, וההשקעות של הישראלים בהודו ימריאו בעקבות קווי התעופה. הסוכרייה לסעודים: הכרה של ישראל כי האיים טיראן וסנפיר (שישראל "החזירה" למצרים בהסכמי השלום) יעברו לרשות סעודיה. אם תרצו, מדובר במעין שינוי בעלות בתיווך אמריקאי.
במילים אחרות, בהחלט ייתכן כי הברווז הצולע ביידן, אם יפעל היטב, יצליח להביא לירידה במחירי הנפט והבנזין. ואולי אז יהיה למפלגתו סיכוי להשיג תוצאות טובות יותר בבחירות האמצע בנובמבר וצליעתו תפחת.