1. ביום שני בשבוע שעבר צלצל אזרח תושב פתח תקווה למשטרה ודיווח על ריח חריף העולה מדירת מגורים. בז'רגון המשטרתי מוגדר אירוע כזה כ"חשש לאסון בדירה". אנשי משטרה, מד"א וזק"א הגיעו לזירת האירוע, פרצו את הדלת - וסתמו את האף בגלל הריח הנורא.

בדירת החדר הקטנטנה הם מצאו גבר שוכב על הרצפה ללא רוח חיים. על מיטה קטנה שכבה אישה בהכרה מעורפלת ומלמלה: "אני צמאה… בעלי לא נותן לי מים… אני לא יודעת לאן הוא הלך".

האישה הייתה במצב התייבשות. היא נכה, כבדת ראייה, בקושי שומעת, סיעודית. אם השכן לא היה מזעיק את כוחות ההצלה, קרוב לוודאי שגם היא הייתה מוצאת את מותה. אנשי כוחות ההצלה פינו את האישה לבית החולים בילינסון. ביום שלישי צלצלתי לבית החולים לברר על מצבה. נמסר לי כי היא מטופלת במחלקה פנימית.

שר הרווחה מאיר כהן, שר הבריאות ניצן הורוביץ, נשיא מדינת היהודים יצחק הרצוג וראש הממשלה נפתלי בנט לא הגיעו לביקור. הם לא הרימו טלפון לשאול לשלומה, לא צלצלו להודות לשכן על ערנותו שהצילה את חיי האישה. חיי האזרח הקטן שאינו כריש נדל"ן, שלא מופיע בתוכנית ריאליטי, שלא מגיע מאחת ממשפחות אצולת הממון אינם מעניינים את גדולי האומה, בעיקר בימים טרופים אלו, כאשר הם עסוקים בפסטיבל התככים הפוליטיים לקראת הבחירות הבאות עלינו לרעה.

אני יכול לכתוב לכם הרצאה מלומדת בנושא הקשישים שמתים בודדים ומעלים צחנה בדירותיהם העלובות. יש לי ים הצעות איך אפשר לפתור את הבעיה. מוטי בוקצ'ין, דובר זק"א, אמר לי שבשנת 2021 היו 171 מקרים של "חשש לאסון בדירה", ובמקרים האלו נמצאו אנשים במצב ריקבון, לפעמים אחרי ימים ארוכים שבהם איש לא הזעיק את כוחות ההצלה. 171 בני אדם נשים וגברים מתו בבדידות נוראית, לעתים סבלו סבל נוראי ולא היה מושיע.

תדמיינו את הוריכם הקשישים או הסבים והסבתות שלכם או השכנים שלכם, שלא טרחתם להרים טלפון לבדוק לשלומם, כשהם שוכבים בבתיהם חסרי ישע ומחכים לעזרה שלא תגיע.

במקרה הנוכחי שאירע בפתח תקווה, לא מדובר למרבה ההפתעה בזקנים. מדובר בזוג בני 54 ו־52, חולים, נכים. האישה כאמור סיעודית. מי יודע מה עבר לה בראש, כאשר שכבה חסרת אונים במיטה, מבקשת מים, קוראת בקול ענות חלושה לבעלה שאינו עונה, כי הוא שכב למרגלות המיטה שלהם ללא רוח חיים.

אם משרד החינוך וראשי תנועות הנוער היו משתפים פעולה במבצע אנושי חינוכי כלל ארצי, שבו בני נוער היו עוברים הכשרה קצרה שלאחריה היו עורכים ביקור שבועי אצל קשישים ואנשים סיעודיים המתגוררים לבדם, ומרימים פעמיים בשבוע טלפון לשאול לשלומם ואם הם זקוקים למשהו, משוחחים איתם כמה דקות ונותנים להם להרגיש שיש מי שדואג להם - היו נפתרות הרבה בעיות, היו נמנעים אסונות. ואולי בני הנוער היו לומדים מאותם קשישים ואנשים עריריים משהו על החיים שאינו רק אינסטגרם, טיקטוק, ריאליטי ומדורי רכילות מלאי הוד וזוהר מזויפים של כוכבים מפלסטיק.

המנהיג הימני זאב ז'בוטינסקי כתב על כך שחובת המדינה לספק את הצרכים הבסיסיים של כל אזרח. הוא הגדיר זאת בחמש המ"מים:
מורה (חינוך), מרפא (רפואה), מעון (דיור), מלבוש (ביגוד) ומזון (תזונה).

הפוליטיקאקים, בעיקר אלו של הימין ששלטו במדינה עשרות שנים (עד לפני שנה), שכחו את חמש המ"מים של המנהיג הדגול שלהם ז'בוטינסקי. הם מתעסקים יותר בשלוש הכ"פים של המנהיג הרוחני הדגול של ימינו הח"ככ מיקי מכלוף זוהר:
כוח, כסף, כבוד.

זאב ז'בוטינסקי ב-1926 (צילום: לע''מ)זאב ז'בוטינסקי ב-1926 (צילום: לע''מ)

מיקי זוהר  (צילום: רמי זרגנר)מיקי זוהר (צילום: רמי זרגנר)

2. מדינת ישראל, כך אני מעריך, מחזיקה בשיא עולמי של עמותות צדקה, עמותות תמיכה, עמותות למען קשישים בודדים, גמ"חים למען עניים ואומללים, בסלבריטאים שמשתתפים באירועים תקשורתיים לאיסוף כספים, לאיסוף מזון, לאיסוף בגדים, רהיטים ומה לא. ואם אחרי כל זה מאות מתים מדי שנה מקור, מרעב, ממחלות, מתים בבדידות נוראה בדירות מצחינות - הרי שכל תעשיית השנור ברובה הגדול היא עוד חלק מהמושג הידוע "ישראבלוף".

בכל פעם שנפטרים קשיש או קשישה בדירתם, שמעלה צחנה כה גדולה עד שהשכנים אינם יכולים יותר ומזמינים כוחות הצלה, אני מקווה שבעקבות הפרסום של הטרגדיה האנושית הזו יזדעזעו אמות הספים ושר הרווחה ייצא לשטח עם עוזריו כדי לראות, להבין וגם ללמוד. ואחרי שיסיקו את המסקנות הם ינסו לתקן, לשפר ולחשוב בעזרת שרים וח"ככים אחרים איך אפשר למנוע את התופעה הנוראה. זה כמובן לא קורה.

אני נשבע לכם שהמקרה בפתח תקווה מדיר שינה מעיניי. אני שב וחושב מה עבר על אותה אישה נכה, חולה, כבדת שמיעה וראייה, ששכבה והתחננה למים. אני שב ומדמיין איך היא קראה לבעלה, שלא יכול היה לענות לה כי שכב ללא רוח חיים על הרצפה, מחוץ לשדה הראייה המצומצם שלה. אני לא יכול להפסיק לתהות מה עבר לה בראש. איזו דאגה, כמה סבל, איזה פחד. דקה ועוד דקה, שעה ועוד שעה, לילה ויום ועוד לילה ויום. אינעל העולם.

לפני כשש שנים כתבה יוצרת רגישה בשם גלי חי שיר קשה, כואב ומזעזע, שלצערי אינו מושמע בכל תחנות הרדיו בכל פעם שמתפרסם מקרה של "חשש לאסון בדירה" וכשמתגלה עוד גופה רק לאחר שצחנת המוות הנוראה מפריעה לשכנים. שם השיר "מכתב מאיש מת". גלי חי גם הלחינה ושרה אותו.

לדרכי האחרונה אשמח אם לא תבואו
אשמח למות בשקט, בסודי סודות
לדרכי האחרונה אשמח אם לא תבואו
אמות לבד, שוכב מול ארון תרופות
עד שאיזו שכנה תעבור ליד הדלת
ותריח בוכה את מה שנשאר מהאדישות של משרדי הרווחה

רק עוד גופה
זה מודרני בתקופה
שבה שולפים סכינים
רוצחים גם זקנים
מטביעים בקלות ילדים
אז למי אכפת מעוד זקן שנפטר בדירה
משכנה בוכה, ממשרדי הרווחה

לדרכי האחרונה אשמח אם לא תבואו
אשמח אם תמותו מרגשות אשמה
לדרכי האחרונה אשמח אם לא תבואו
אני רק גופת זקן לא ראויה לקבורה

עד שאיזו שכנה תעבור ליד הדלת ותבחין בקור שיוצא מהדירה המסריחה
מהדירה של משרדי הרווחה 