כשהעולם הדיגיטלי תופס נפח גדל והולך בחיינו, אנו עדים לעלייה משמעותית בהפרעות נפשיות הקשורות לשימוש בטכנולוגיה, שחלקן גורמות לפגיעה ממשית באיכות החיים.

המושג "פרה־דיספוזיציה" מתייחס לנטייה מוקדמת לפתח מחלות או הפרעות נפש. אדם יכול להסתובב כל חייו עם נטייה גנטית לסכיזופרניה, אבל בהיעדר התנאים שמעוררים את המחלה, הוא יכול לחיות חיים שלמים בלי שתתפרץ. באופן דומה, יותר ויותר אנשי מקצוע מכירים בכך שהטכנולוגיה היא טריגר למגוון בעיות נפשיות שהיו רדומות, והיו נשארות רדומות לולא הדיגיטל.

חלק מההפרעות הן גרסה מחודשת של הפרעה ישנה שהועצמה בעולם הדיגיטלי, ואחרות הן חדשות לגמרי. לא כולן קיבלו הכרה פורמלית של איגוד הבריאות העולמי, וחלקן זוהו על ידי הקהילה הרפואית רק לאחרונה.

סייברכונדריה: חיבור בין סייבר והיפוכונדריה. תופעה שבה נגרמת עלייה במפלס החרדה בעקבות חשיפה למידע רפואי באינטרנט. הסייברכונדר מתאפיין בדפוסי חשיבה נוירוטיים, משקיע זמן רב בחיפוש בגוגל, ולבסוף מוצא הוכחות לכך שהוא חולה במחלה קשה שאבחן לעצמו. החרדה אף גורמת לו לדמיין סימפטומים שלא קיימים.

רופאים מדווחים כי מטופלים מגיעים אליהם כשהם משוכנעים באבחון שעשו לעצמם, בלי שאפשר לשכנע אותם אחרת. הם גם נוטים להחליף רופאים, מומחים ויועצים בתדירות גבוהה, עוברים שלל בדיקות, וגם אם הכל בסדר - סבורים כי יש טעות בבדיקות. הם מוצאים באינטרנט הוכחות נוספות לצדקתם וממשיכים במסעם חסר התכלית - גם אם הרופא הבהיר להם כי כאבי הבטן שלהם אינם סימן לגידול אלא בסך הכל לתזונה לקויה.

סמכותו של הרופא נפגעה משמעותית בעידן הדיגיטל. הוא הפך לאיש מקצוע שמספק רק חוות דעת שנייה אחרי האלוהים החדש - גוגל. יש יתרונות לכך שאנשים מקבלים מידע ממקורות נוספים, אבל עבור אנשים בעלי נטייה לאובססיות ונוירוזה, החיפוש אחר מחלות ותסמינים עשוי לפגוע בתפקוד ולייצר אבחנות יתר וטיפולים שלא בהכרח יעילים.

נומופוביה: – No Mobile Phobia פוביה הנגרמת ממניעת גישה לנייד כתוצאה מאובדן המכשיר, סוללה ריקה או תקלה. אנשים מדווחים על תחושות הנעות בין אי־נוחות להתקף חרדה. בין הסימפטומים נמנים פאניקה, עלייה בקצב הלב, חולשה וסחרחורות. מה שהוביל לקריאות של אנשי מקצוע לכלול אותו כפוביה רשמית בספר ההפרעות הפסיכיאטרי.

הפחד מהחמצה (Fomo) מסתמן כפחד העיקרי של תקופתנו. הוא גורם לכך שיותר מ־70% מהאנשים ישנים עם הנייד וקמים באמצע הלילה לבדוק התראות. הנייד מסמל עבור רבים את הקשר לעולם, וכשנמנעת הגישה אליו, ישנה תחושה של ניתוק.

סינדרום צלצול הפנטום: תופעה שבה המוח "עובד עלינו" וגורם לנו לחשוב שהנייד רוטט או משמיע צליל, בעיקר בקרב "משתמשים כבדים" המבלים יותר משלוש שעות ביום בנייד. אם עבר פרק זמן מסוים מבלי שיישמע צלצול, ישנה תחושה שהעולם שכח אותנו. הרצון לסימן חיים חיצוני כל כך גדול, עד שאנחנו מדמיינים צלילים. התאים במוחנו משוועים לדופמין, שעולה באופן משמעותי עם כל התראה. הצורך להעלות את רמות הדופמין מוביל אותנו לשמוע צלילים שלא קיימים.

סינדרום הפנטום משויך לאנשים שעברו קטיעה של איבר אך ממשיכים להרגיש את האזור הקטוע. האיבר עדיין מיוצג במוחנו באמצעות תאי עצב, ועוררות יתר שלהם מובילה לכאב באזור הקטוע.

התמכרות לקניות ברשת: הפרעה שמתחילה לקבל ממדים מבהילים. קונים כפייתיים לא מנסים להשוות מחירים, להתעמק במפרט המוצר או לקרוא ביקורות - הדחף מגיע מתוך הצורך לסיפוק מיידי. המכורים מקדישים המון זמן ואנרגיה לקניות, משוטטים שעות באתרים בלי לחשוב על הסכומים שהם מוציאים, ואף מוכנים להפסיד אירועים חברתיים עבור שופינג. הם לרוב יחביאו את הרכישות מבני זוגם. הממצא המדהים הוא שכ־70% מהמוצרים שנרכשו מושלכים לפח - כי לא באמת צריכים אותם.

הפרעת גיימינג: נכנסה רק לאחרונה לספר האבחנות הפסיכיאטריות האמריקאי והוכרה כהפרעה רשמית. מחקרים שבחנו את התגובות הנוירולוגיות לאחר בילוי שעות ארוכות במשחקי וידיאו ומחשב, גילו שינויים שנוצרו בתמסורת בין תאי המוח השולטים על ריכוז, בקרה ועיבוד רגשי. שינויים אלה דומים לשינויים מוחיים שנצפו אצל מכורים לסמים.

בפרט נצפו שינויים בפעולת מערכת הדופמין במוח. מדובר במעביר עצבי (נוירוטרנסמיטור) המעורב בתחושת סיפוק ועונג. המשחקים מייצרים חוויית עונג סינתטית, לא מציאותית, המלווה בצורך לקבל ממנה עוד ועוד. עם הזמן אנו צריכים לשחק יותר ויותר כדי להגיע לאותן רמות סיפוק.
דחף בלתי נשלט לעשות סלפי: השבוע, כשיצאתי לריצה, ראיתי מרחוק בחורה שנעמדה באמצע המסלול בתנוחה מוזרה. אמרתי לעצמי שהיא כנראה עושה מתיחות. רק למה באמצע המסלול? שאלתי את עצמי. כשהתקרבתי הבנתי שהאנרגיה שלה מושקעת בניסיון למצוא את הסלפי המושלם. רק תדמיינו את האסון שיכול היה להיגרם אם העולם היה מפספס את הסטורי הזה.

הסלפי נהפך לדרך לביטוי עצמי. בני נוער מספרים שבזמן שהם קמים בבוקר הם מתכננים את המקומות שמהם יעלו סלפי, כשמחשבה רבה מוקדשת לתכנון הסטורי שימשוך הכי הרבה לייקים. בדיקה של גוגל העלתה שמשתמשי אנדרואיד מצלמים 93 מיליון סלפיז ביום. דחף זה נהפך לכפייתי. בשנה החולפת מספר האנשים שנהרגו מתאונות סלפי גבוה יותר ממספרם של מי שנהרגו על ידי כרישים. מספר הקורבנות עלה ל־12, עם מותו של תייר יפני שניסה לצלם את עצמו על מדרגות הטאג' מהאל.

תרבות נטפליקס: הטכנולוגיה הביאה לכך שתחושת הבדידות גוברת משנה לשנה. אנשים עובדים יותר מהבית, יוצאים פחות ומעדיפים לצרוך אינטראקציות חברתיות מבעד למסך. רק בישראל המרשמים לתרופות נגד דיכאון רשמו עלייה של 50% מ־1990.

ואז הגיעה נטפליקס. ב"הפוך על הפוך", היא מנסה למלא את אותם חורים שהיא בעצמה פערה. נטפליקס, שטוענת שהאויב הגדול ביותר שלה הוא השינה, חרתה על דגלה לספק את כל צרכינו הרגשיים, ויצרה עולם של פנטזיה שקל מאוד לצלול אליו כדי להשלים את חוויית האסקפיזם. הצפייה מפיגה את הבדידות.

אם פעם לפני שיצאת לדייט רצית לוודא שהוא אינטליגנטי, בעל חוש הומור ושרמנטי, היום הקריטריון הקובע הוא סוג הסדרות שהצד השני אוהב בנטפליקס. נשמע הזוי? מחקר שנעשה לאחרונה הראה שהסיבה מספר אחת למריבות בין בני זוג בארה"ב היא על השאלה מה לראות בנטפליקס. עבור שיעור ניכר באוכלוסייה, הבילוי המועדף הוא צפיית רצף (בינג'), ו־30% מהנשאלים בחרו לוותר במשך שנה על סקס עבור נטפליקס. זו הפעם הראשונה באבולוציה שהגענו לפעילות שנותנת פייט לסקס ביכולתה להעלות את רמות הדופמין במוחנו.

אובססיית הוויים הכחולים: הוספת הוויים הכחולים העירה נטיות נוירוטיות שחבויות בכולנו. בעבר, אדם היה רשאי להגיב בזמן שהוא מוצא לנכון. כיום ישנה ציפייה לתגובה בזמן אמת, מה שגרם לאנשים רבים לפתח אובססיה ולבדוק שוב ושוב את האפליקציה בציפייה להופעתם המיוחלת של הוויים הכחולים.

אבל כאן לא נגמר הסיפור. אחרי שהופיעו, עשויה להיות החמרה של הנוירוזה אם לא התקבלה תגובה. תרחיש זה מוביל לפרשנויות המובילות לתחושות חרדה וחשדנות. נשים מספרות לי שהן לא נכנסות לקשר עם אנשים שלא מאפשרים לראות אם הם קראו את ההודעה. בנוסף, הפיצ'רים בוואטסאפ כמו "מקליד/ה..." או "נראה לאחרונה" גרמו למשתמשים לפתח מיומנויות בילוש מתקדמות.

אם האדם השני מחובר אך לא מגיב, מיד עולות תהיות עם מי הוא משוחח, שנמצא גבוה יותר בסולם העדיפויות שלו. אם הצד השני מקליד זמן ממושך, זו אינדיקציה שהוא מוחק, או לא יודע כיצד להגיב. ונשאלת השאלה - כיצד הגענו למצב שבו אי־קבלת מענה מיידי לכל קריאה שלנו מעידה שהעולם כבר לא נוהג כסדרו.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה.