לא הסוקרים ולא הפרשנים, אלא דווקא חבר הכנסת ניר אורבך, בשיא הלהט של ההצבעות במליאה, במחווה ספונטנית, הגדיר בדיוק מרבי בחודש שעבר את מה שקרה פה לאחרונה. הניסוי כשל. לא הניסוי שאליו התכוון אורבך באותו הרגע כשזינק מתוך ייאוש וזעם לעבר מאזן גנאים ממפלגת רע"ם. לא הניסוי של חיבור מפלגה ערבית לקואליציה ציונית, אלא הניסוי של תרגום מניפולציית הבחירות לממשלה בפועל.

נעשה צעד אחד אחורה ונזכור כי המערכת הפוליטית, ואיתה המדינה כולה, נכנסו למבוך של בחירות בלתי פוסקות מתוך ניסיון ללכת נגד הזרם ולקבוע חוקי טבע פוליטיים חדשים. עד לפני שלוש שנים שיחקה המערכת לפי כללי המשטר הפרלמנטרי, והרוב באמת קבע. לא תמיד ולא לגמרי, אך כמעט תמיד המפלגה הגדולה הייתה היסוד. ואם הלכו על רוטציה, אז בסגנון רוטציית פרס־שמיר: שתי יתדות מהמחנות היריבים שהן בעלות משקל זהה.

בנימין נתניהו, עם חזרתו לשלטון ב־2009 ולמשך עשור שבו הקים ממשלות, דגל בשיטת האיזון: כל פעם כשהקים קואליציה, הוא הקפיד לגייס את המפלגות שלא המליצו עליו לנשיא, והן דווקא היו אלה שהשלימו לליכוד את המניין. פעם זה היה אהוד ברק ומפלגת העבודה, ופעם שימשו ציפי לבני ויאיר לפיד כ"משלימי המניין" של נתניהו. אך תמיד הקו הפוליטי היה פחות או יותר ברור – עד המפץ הגדול שהפך את החלוקה המסורתית למשחק סביב שאלה אחת ויחידה "בעד או נגד נתניהו".

היום, בקיץ 2022, אחרי ארבע מערכות של המשחק ההזוי הזה ולקראת סבב נוסף, כבר פחות משנה מי האשמים בשיגעון המערכתי. אם זה נתניהו עצמו, שהתאהב מדי בשיטה המניפולטיבית של מיקוד כל הקמפיין בסוגיה האישית – עד שסחף אחריו את כל המערכת; או אם אלה היו דווקא שותפיו לשעבר, שנפגעו ממנו עד כדי חרם אולטימטיבי שגבר על כל שיקול פוליטי אחר.

בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ)בנימין נתניהו (צילום: דוברות הכנסת, נועם מושקוביץ)

כנראה ששתי התשובות נכונות. בשנתיים של שגרת הבחירות, המשחק "כן או לא ביבי" הצליח, והגיע לשיאו עם הקמתה של ממשלת השינוי המאחדת את מרכיביה סביב סלידתם מבנימין נתניהו. כעת, ערב יציאה לעוד בחירות, יש להודות בכך שהמשחק מיצה את עצמו.

לתובנה הזאת נימוקים רבים, הנה כמה מהם. תולדותיה הקצרות של "ממשלת לא ביבי" הוכיחו כי גם היום, בעידן הפוסט־מודרני, בפוליטיקה חייב להיות מכנה משותף אמיתי. אם זו אידיאולוגיה טהורה, אם זו השקפת עולם קרובה, אם זו שאיפה פרגמטית לחיים נוחים בסגנון מצע הבחירות של מפלגת יש עתיד בעת הקמתה לפני עשור. זה הדבק הקואליציוני הבסיסי. זה, ולא הרצון המשותף לזרוק למזבלת ההיסטוריה את הפוליטיקאי השנוא עליכם.

דבק השנאה לנתניהו הספיק כדי להקים את הקואליציה, אך לא כדי לתחזקה. אין סיכוי שהפוליטיקאים הוותיקים והמנוסים כמו גדעון סער, אביגדור ליברמן, נפתלי בנט ואחרים לא הביאו את זה בחשבון מראש. כשקמה הממשלה, המוטו שנמכר לציבור הרחב היה: "נעקוף את כל הפינות האידיאולוגיות המסוכנות, נעסוק בכלכלה ובנושאים שבקונצנזוס, והרצון הטוב ינצח". ייתכן שהיו לא מעטים במדינה שבאמת ובתמים האמינו כי הקונצנזוס בין מרצ וימינה יכול להיות רחב בדיוק כמו הקונצנזוס במשפחה סביב השאלה מה אוכלים הערב: פיצה או פלאפל.

אלא שלא. שורש הבעיה הוא בדיוק בפערים שקיימים גם בתשובות שמפלגות שונות נותנות לשאלה "מהו קונצנזוס?". ההנחה הילדותית־אידיאליסטית כי "כולם הרי אנשים טובים שמנסים לעשות טוב למדינה" התנפצה על קרקע המציאות המאכזבת, או, ליתר דיוק, על החוקים שהמחישו את הפערים הבלתי ניתנים לאיחוי. אלמלא הממשלה הקרועה אידיאולוגית, רוב הציבור לעולם לא היה נחשף לצורך להאריך את תוקף התקנות ליהודה ושומרון או לפרטי חוק האזרחות ששרת הפנים שקד נאלצה לקדם עם חברי האופוזיציה.

מבחן הישרדות לנתניהו

המסקנה הכואבת מהניסוי הכושל, שאותה אנשי המערכת הפוליטית לוקחים איתם לבחירות החדשות היא: מה שעובד יפה בקמפיין ומכניס מנדטים, לא עובד אחרי הבחירות כשצריך להנדס קונסטרוקציה יציבה לניהול מדינה.

אחרי הבחירות שנקבעו ל־1 בנובמבר, תצטרך המערכת לחזור למבנה הקלאסי: למצוא יסוד שסביבו ייבנה הבניין. לפי הסקרים, לאו דווקא הפעם יחזור הליכוד להיות היסוד הנדרש. והפעם, בשונה מהבחירות הקודמות, מגוון האפשרויות להקמת הקואליציה יהיה מצומצם יותר ולא יכלול שוב את אוטופיית הממשלה השוויונית המאוגדת על בסיס שנאתה לנתניהו. אז מה לא יקרה די ברור כבר היום. מה כן יכול לקרות אחרי הבחירות – עוד מוקדם מדי לנבא.

עבור נתניהו, תהווה מערכת הבחירות הקרובה מבחן הישרדות אמיתי. בשונה מסבבי הבחירות הקודמים, למערכת הנוכחית הוא לא ניגש בתפקיד ראש ממשלת המעבר. כך שהשיטה של שגרת הבחירות עד ההכרעה הנכספת לא תועיל לו הפעם, אלא תשחק לידי יריבו המרכזי, ראש ממשלת המעבר יאיר לפיד.

האסטרטגיה המבריקה של בניית גוש פוליטי מוצק, איתן ונאמן, שירתה נאמנה את הליכוד ואת העומד בראשה במהלך שלוש השנים האחרונות. כעת גם היא עומדת בפני מבחן. המפלגות החרדיות עייפות מהייבוש באופוזיציה, הרחק ממרכז קבלת ההחלטות, הרחק מהתקציבים ומהיכולת להשפיע ולקדם את האינטרסים של המגזר שאותו הן באו לשרת.

הקולות שעלו שם בחודשים האחרונים, בעיקר בקרב הפוליטיקאים החרדים־אשכנזים של יהדות התורה, היו אותנטיים והמחישו את הייאוש לא רק של הח"כים, אלא גם של חלק מציבור בוחריהם. נוכח זאת, לנתניהו בהחלט יש ממה לחשוש. אם הפעם יהיה המזל לימינו, והוא יצליח להרכיב קואליציה של 61 חברים לפחות, הגוש יבוא במלואו, והברית תישמר. אך אם גם הפעם לא יעלה בידו להשיג לו קואליציה, החרדים אינם מוכנים לראות בחברותם בגוש חתונה קתולית.

חבר הכנסת אורי מקלב (צילום: יונתן זינדל)חבר הכנסת אורי מקלב (צילום: יונתן זינדל)


זה לא יהיה קל להם, לגפני, לדרעי ולחבריהם. ולא כל מועמד אחר לראשות הממשלה יהיה "כשר" עבורם כדי להזניח את נתניהו ולתמוך במנהיג אחר. בעולם הפוליטיקה החרדית כמה מרכיבים הם אלה שיקבעו. לא מדובר רק ברבנים מההנהגה הרוחנית של יהדות התורה ושל ש"ס. דווקא שם לא צפויה התנגדות נחרצת לתמיכה במועמד שאינו נתניהו – אם וכאשר לא תזכה הליכוד בהכרעה ברורה.

גנץ מתבלט

כאן נכנסים לתמונה יו"ר כחול לבן בני גנץ ואנשיו, שלא ישבו בשנה האחרונה בחיבוק ידיים. בין ישיבות הממשלה וביקורים בשטח, עשה גנץ עבודה מצוינת במגזר החרדי. לא היה רב מכובד ומשפיע שאליו גנץ לא מצא דרך. לא היה ח"כ חרדי שאיתו גנץ לא נהיה חבר טוב. בשונה מלפיד, גנץ בנה לו תדמית של מנהיג חילוני הקורץ למגזר הדתי, ובמיוחד החרדי. אם אחרי הבחירות יסתדרו הכוכבים שלא לטובת נתניהו, גנץ יקבל את הסיכוי המשמעותי ביותר לזכות בתמיכתן של המפלגות החרדיות.

מצד שני, היתרון של יו"ר כחול לבן בקרב הפוליטיקאים החרדים עלול לפעול לרעתו במהלך קמפיין הבחירות. הרי לפני שהוא מתחיל לחלום על הרכבת קואליציה, עליו להוכיח את עצמו בקלפי ולהביא תוצאה אלקטורלית לא פחות טובה מזו שהביא במפתיע בכנסת ה־24.

בני גנץ (צילום: אבשלום ששוני)בני גנץ (צילום: אבשלום ששוני)


בחודשים הקרובים ישחק גנץ חזק בשדה המרכז־שמאל. הקרב בשדה הזה יהיה צמוד ויצרי ובמהלכו יפגוש גנץ יריבים רבים, כולל יש עתיד, שבהחלט תתחזק מעצם הפיכתה למפלגתו של ראש הממשלה (אפקט ידוע, תשאלו את בנט). במפלגת העבודה טעונים על גנץ עוד מהבחירות הקודמות, לאחר שהצליח לנגוס בחלק מהאלקטורט שלהם ואפילו נרשמה זליגה מאורגנת של כמה קבוצות שעברו ממרב מיכאלי לזרועותיו של גנץ.

לגנץ צפויה דילמה קשה ומוכרת: הבחירה בין להשקיע במספר המנדטים על חשבון האפשרויות שאחרי הבחירות – או להפך. משחק בשדה השמאלי ייתן פייט רציני ללפיד ולמיכאלי, ובסבירות גבוהה יחזק את כחול לבן בכמה מנדטים.

עם זאת, תדמית "השמאלן" כתוצאה מכך עלולה לסכל את סיכויו של גנץ לזכות בתמיכתם של החרדים בעת ההמלצות אצל הנשיא. הדור הצעיר במגזר החרדי נוטה יותר ויותר ימינה. תמו הימים שבהם פוליטיקאים חרדים הרגישו בנוח במחיצתם של מנהיגי השמאל ואף טענו כי להיות חרדי זה בכלל לא אומר להיות ימני.

הדור החרדי הצעיר הוא ימני ברובו, ולא במקרה איתמר בן גביר מאיים על היציבות האלקטורלית של ש"ס ויהדות התורה. לכן על גנץ לבנות קו מתוחכם ולרוץ בין הטיפות כדי לסיים את המרוץ עם כמות מנדטים מכובדת, וגם להישאר מועמד ראוי בעיני המפלגות החרדיות.

ליברמן מתלבט

דילמה דומה רובצת לפתחו של יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. בקמפיין הבחירות הקודם פנה ליברמן אל הציבור הימני־החילוני ובחלקו גם אנטי־חרדי מובהק. לפי ההערכות שעליהן הסתמך ליברמן אז, הבייס המוצק שלו, כ־4 מנדטים, יישאר איתו בלי קשר לדקויות הקמפיין. רוב רובם של מצביעי ליברמן הקבועים נרתעים מהציבור החרדי גם ללא דחף נוסף של קמפיין בחירות. לעומת זאת, קמפיין אנטי־חרדי אגרסיבי הבטיח לו, לפי אותן הערכות, עד 3 מנדטים נוספים מהציבורים שלא הצביעו לישראל ביתנו קודם לכן.

שנה וחצי אחרי, בדיעבד, בישראל ביתנו די חלוקים סביב השאלה אם ההערכה הוכיחה את עצמה. כלומר, עד כמה "קמפיין המזבלה" היה מוצלח, ואם כדאי להשתמש בו שוב, במצב הפוליטי הנוכחי. פה יש להבדיל בין ההחלטה העקרונית של ליברמן לא לשבת יותר באף ממשלה שבראשה עומד נתניהו, לבין העמדה האנטי־חרדית שנקט בשנתיים האחרונות.

שר האוצר אביגדור ליברמן (צילום: אלכס קולומויסקי, פול)שר האוצר אביגדור ליברמן (צילום: אלכס קולומויסקי, פול)


יש להניח כי מבחינת ליברמן לא חל שום שינוי כלפי נתניהו. זו החלטה אסטרטגית, אבל בראש ובראשונה אופי של בן אדם. אנשי המערכת הפוליטית שמכירים את ליברמן זה שנים, טוענים כי הוא לא נוהג לשנות החלטות שקיבל לגבי מי שאכזב אותו. בדרך כלל, אין שם דרך חזרה, ואין הזדמנויות נוספות.

לעומת זאת, בקרב חברי המפלגה של ליברמן קיים שיח ער בנוגע לקמפיין נגד החרדים. יש הטוענים שכדאי לרדת ממנו ולשים דגש על הישגיו של ליברמן בתפקיד של שר האוצר. אלה שסבורים כי אין לחזור ל"קמפיין המזבלה", טוענים כי החרדים ייכנסו לקואליציה הבאה בסבירות גבוהה, בין שתקום ממשלה בראשות נתניהו, ובין שגנץ יהיה זה שירכיבה.

אפילו אם יתממש התסריט הפנטסטי, ומנהיג אחר בליכוד שאינו נתניהו ירכיב את הקואליציה הבאה - גם אז יהיה בה מקום למפלגות החרדיות. לעומת זאת, כמעט ואין אופציות להרכבת קואליציית שמאל־מרכז ברוח חילונית, כזאת שהחרדים לא יבואו בה בחשבון. אם כן, למה לצמצם את הטווח מראש? עדיף לחשב מסלול מחדש.

ליברמן עצמו טרם השמיע דעה לכאן או לכאן. המערכת מתארגנת לקראת השלב הראשון במרתון, שהוא הרכבת הרשימות. רק אחרי שנדע מי השחקנים, מה המסגרות ומהי התמונה הכוללת, ניחשף לקמפיינים שהפעם יצטרכו לשרת את מטרת־העל – להביא לסיטואציה של הכרעה ולהקמת קואליציה ברורה שתשים סוף לעידן הפלונטר.