אם יש משהו שמצחיק אותי הוא שלפעמים מכנים אותי "עיתונאי ותיק". יש מי שמגזימים באופן פראי וקוראים לי "בכיר". זו לא הצטנעות מעושה חלילה (וגם לא צניעות טבעית) אלא פשוט חוסר יכולת להכיר במציאות: בעיניי אני כשחקן צעיר שעלה מהנוער ועדיין לא החליט לאן ייקח את הקריירה שלו. ובכל זאת, אין לכחד שכמעט מבלי להרגיש אציין בקרוב 29 שנים של עיסוק בכתיבה. האהבה הגדולה של חיי.
לא באה ההקדמה הזאת אלא כדי לומר שמאז הקלדתי כתבה ראשונה במעבד תמלילים איינשטיין (זוכרים?) זרם לא מעט דיו במכונות הדפוס, וחיי הכתיבה זימנו לי מפגשים נהדרים עם דמויות אייקוניות. את שמותיהם של שפים וייננים, מגיבורי הסצינה הקולינרית המקומית, לא אמנה. לא מפני שאינם חשובים חלילה, אלא מפני שיש כה רבים מהם, עד שאני חושש שמא אשכח מישהו. לכן אציין רק מפגש אחד עם מי שהיה, אי־שם לפני 20 שנה, אחד השפים הגדולים בעולם, ז'ואל רובושון, אללה ירחמו, וכמובן את המפגש שהכי ריגש אותי לאורך הקריירה שלי, עם סר אלכס פרגוסון ועם סגל שחקני מנצ'סטר יונייטד (לעולם לא אשכח את הרגע שבו נעצרה המעלית במלון ואליה נכנסו ריו פרדיננד וויין רוני).
עם השנים עלה מאוד סף הריגוש שלי למפגשים מהסוג האישי. אני מקווה שהקורא היקר לא יחשוב אותי לאדם מתנשא ויהיר, אם אומר שלאחרונה מצאתי את עצמי עונה באותו הטון ממש לשר בממשלה שמתקשר כדי להתעניין אם אהיה מוכן לנסח מחדש איזה פרסום על אודותיו, או לבחור הצעיר מחברת השליחויות שמתקשר לברר מהי הכניסה הנכונה לבניין. זה לא הם, זה אני שהבנתי: בסוף כולם אנשים.
והנה, השבוע שעבר זימן לי בכל זאת ריגוש קטן, כשד"ר אלברט בורלא, היו"ר והמנכ"ל של חברת התרופות פייזר, הגיע לביקור בישראל. בורלא הגיע לישראל כדי לקבל את פרס קרן בראשית (מיליון דולר, שאותם תרם לשימור זכר יהודי יוון שנספו בשואה), אבל הסקרנות שעורר כאן הזכירה יותר סיבוב הופעות של כוכב רוק מאשר של איש ענף התרופות הרציני והמכובד. מי שלא ראה את התור המשתרך לסלפי עם בורלא, לא ראה ענף שמרני יוצא מכליו. גם בורלא עצמו היה נרגש: הביקור האחרון שלו בישראל היה אי־אז לפני 45 שנים, כשהיה נער.
לפני שפרסמתי את הראיון עמו, היה לי ברור שאמשוך גם הרבה אש, אבל עוד לפני כן, אבהיר: כשם שיש מעריצים, נניח, לקבוצת פרארי בפורמולה 1, הרי שבכל הקשור לתרופות, אני "טים פייזר": החיסון נגד קורונה אפשר לנו לחזור לשגרת חיים - ואילו התרופה הידועה הקודמת שלהם, הוויאגרה, אפשרה לנו לשמור על הסיבה לחיים עצמם, אז איך אפשר שלא להתפעל?
למה ידעתי שאמשוך אש? בגלל כת מתנגדי החיסונים. נהוג לחשוב שנזקה העיקרי הוא במספר האנשים שהחליטו לא להתחסן, אבל בעיניי לא זו הנקודה. מספר האנשים שמתו אחרי שלא התחסנו בגלל הפייק ניוז שהפיצו המתנגדים, הוא נמוך יחסית. לעומת זאת, פגיעתם הרעה הייתה הנזק האדיר שגרמו לשיח הביקורתי על גורמי הבריאות.
אני חושב, משמע אני מטיל ספק: כך הייתי מאז ומעולם וכך נשארתי גם בימי תחילת מגיפת הקורונה, עם המון ביקורת על מערכת הבריאות ועל האכיפה (כמה מטומטם נראה היום מעצר אלים של גולש בתוך הים או של אצנית בשדות?!), אבל הכת, כדרכם של קיצונים, חייבה גם את מי שמכורים לביקורת מנומקת כדרך חיים, לבחור צד. הסהרוריות שלהם גרמה להשתקה של כל ביקורת חיונית, שסופה אי־מתן מידע מספק לציבור או התעלמות (למשל) ממי שהתלוננו על תופעות לוואי של החיסון, גם כאשר היה נראה שמדובר בנקודה ששווה דיון רציני.
מי שהכריח אותי ורבים כמוני לבחור בין טיפוס כמו סדי בן שטרית, למשל (של בלפור או של מכחישי הקורונה, היינו הך הוא), לבין ד"ר שרון אלרעי פרייס, היה צריך לדעת שגם אם בימים כתיקונם אנחנו לא אוהבים ליישר את שורותינו עם המיינסטרים, כשמדובר בנושאים רפואיים, נבחר ברופאים (אפילו הם נציגי "הממסד" ר"ל), ולא במי שקראו מאמר מפוקפק באיזה אתר קיקיוני - והפכו למומחים מטעם עצמם. זאת ועוד: לכל הדיון נלוותה גם איזו "קוליות" מדומיינת - ובלתי נסבלת בעיניי - של מי שהיו בטוחים שסירוב לעטות מסיכה או להתחסן הופך אותם לחברים באיזו מחתרת סודית.
אז מקץ יומיים שבהם האשימו אותי כמה טוקבקיסטים שאני מקבל כסף מפייזר (הלוואי! גילוי נאות: פילחתי שני תמרים מהבופה במלון "קמפינסקי", שבו נערך הראיון), הם עברו להתווכח עם היריבים הרגילים שלהם: הקולות שבראשם. ולי לא נותר אלא לאחל להם שיהיו בריאים ולד"ר בורלא, שיוכל לשוב לפיתוח החשוב באמת: לא חיסון משופר לקורונה, שכוחו יפה לשנה, כי אם ויאגרה שכוחה עומד לה לשבוע שלם!