משה נוסבאום עשה מעשה מדהים מבחינה ציבורית. הוא חשף שהוא חלה ב־ALS, מחלת ניוון שרירים קשה וחשוכת מרפא. למירי אלוני כרתו רגל בשל זיהום. דני ליטני איבד את שמיעתו. ליצחק קלפטר יש COPD, מחלת ריאות חסימתית והוא צמוד למכונת חמצן. יגאל שילון הפך נכה, אחרי שנפל בביתו.

התופעה של אנשים מפורסמים שמשתפים את הציבור באירועים בריאותיים טראומתיים, היא חדשה ומבורכת. אנחנו מורגלים בסלבס חזקים שרק משתמשים בנו. שרוצים שנאהב אותם, ואז מנסים למכור לנו משהו. הם פותחים את לבם כדי שנבין מיהם, ומיד מבקשים שנשלם את המחיר, שנקנה כרטיסים או שנצפה בתוכניתם החדשה. רובם פריבילגים ובכיינים. יותר דורשים מאשר נותנים. הם מופיעים בטלוויזיה ועל במות, מרוויחים מצוין ונהנים מהנחות ומקיצורי תורים. ויש גם ביניהם שמנסים או מנסות לעשות עלינו סיבוב, ובלי שנדע מפרסמים נידה.

לאחרונה מספר אנשים מוכרים פרסמו שחלו. מה שבדור הקודם הסתירו, היום הופך למדובר. האנשים שאנחנו בטוחים שדבר לא יפגע בהם, מופיעים בחולשתם. אנחנו נחשפים לקשיי חייהם. מחלות תוקפות אותם. המחלה מחזירה לקרקע המציאות. מזכירה לאדם את ארעיות החיים. היא בדרך כלל מטלטלת רק את החולה ואת הקרובים אליו. במקרה של מפורסמים, היא מזעזעת את כולנו. פרסום מחלותיהם של ידוענים הופך את החברה לבריאה יותר. הם מנרמלים מחלות, קשיים ונכויות.

לראות את קלפטר מתראיין עם מכונת חמצן ומתחנן להמשיך לחיות, זה מכמיר לב. דני ליטני חי ונושם מוזיקה ומכל הצרות שבעולם, דווקא שמיעתו נפגעה, וזה נראה כמו חוסר הגינות של היקום. ואולי המקרה המדהים ביותר הוא של משה נוסבאום, שסימני מחלתו נראו מדי ערב, בשידור חי.  

זו תופעה טלוויזיונית פנומנלית ומפתיעה. אין אדם שלא שאל את עצמו בחודשים האחרונים מה קרה לו? הדיבור שלו נעשה אטי, הוא מושך את המילים, משפטיו מתקשים להסתיים. הוא מופיע בטלוויזיה מסחרית, במסגרת שידורי חדשות, שאמורים להיות קולחים ומהירים, אך דיבורו של הכתב לענייני משטרה, תקוע.

הטלוויזיה רוצה שהצופה ירגיש שיש עוד המון תוכן ואין מספיק זמן. המגיש מדלג בין כמה שיותר נושאים. קלישאת ה"ככל שיותיר הזמן" נכונה תמיד. ישנה תחושת הזדרזות. לא להתעניין בחדשות, אלא במה עוד יש בחדשות. ואחרי החדשות, מה תהיה התוכנית הבאה. בזמן שתוכנית אחת משודרת, המסך מתמלא בהבטחות להמשך שידורי הערב, בבאנרים עם מידע, בכותרות נעות ובשעון סטופר אימתני ומלחיץ, שסופר לאחור, עד להתחלת פרק חדש בתוכנית ריאליטי. בדיון באולפן המגיש עוצר את חברי הפאנל, מדרבן אותם לסיים, כי חייבים לעבור למרואיין. גם למרואיין לא יהיה מספיק זמן. תשובותיו ארוכות, הוא אינו משלים פסקה. עזבו פסקה, משפט אינו יכול לסיים בלי שיקטעו אותו וישסעו את דבריו.

התוכנית "לונדון וקירשנבאום" בזמנה הייתה אנטיתזה לכל זה. היא הייתה אטית, מעמיקה, מתעלמת מהנרטיב השולט בתקשורת של יאללה לעניין הבא, קדימה בואו נרוץ הלאה. פתאום היה זמן לדבר, להקשיב. הם ראיינו סופר, הציגו את כריכת ספרו למצלמה, שאלו שאלות בלתי נגמרות וקיבלו תשובות ארוכות עוד יותר, אף אחד לא חתך את האחר - בסוף התוכנית עצמה נחתכה. בטלוויזיה מסחרית אין מקום לצפות בתוכן עמוק בקצב מזדחל. להפך, רק לזרז, להאיץ, לסיים ולהמשיך הלאה.

ואז הופיע משה נוסבאום. הציפייה מפרשן חדשות היא שיהיה קולח, שידבר בשטף, שיביא מידע בצורה הבהירה והמהירה ביותר, אך דיבורו הפך קשה. כבד. הוא מתעכב על כל מילה, לפעמים על אות בתוך מילה וכאילו מסרב להמשיך. בלי להתכוון, הוא מאט את רכבת האקטואליה שרק מבקשת לטוס קדימה. אף אחד לא קוטע אותו ולא מדרבן אותו לסיים. המגישים מכבדים אותו. נוכחותו היא נס גלוי בשידור. כשהוא מפרשן, הטלוויזיה עוצרת מלכת.

הפרשנים האחרים מסתכלים עליו. המגישים מקשיבים לו. כל מילה שלו חותכת את המסך, לאט, בחדות. לוקח לה זמן לפגוש את האוויר שבחוץ. הצופים מניחים את הנייד בצד, וחוזרים להקשיב לטלוויזיה שמולם. לצפות. להבין. איך אפשר שלא. כולם עוקבים בדריכות אחר כל משפט שלו, עד הסוף. נוסבאום הוא מיינדפולנס חדשותי - מחזיר את תשומת הלב שלנו לכאן ועכשיו. אחרי שהוא מסיים לדווח, חוזרים לדהור הלאה לשום מקום. 