בשנים האחרונות פיתחתי פחד מהשמש. הכל התחיל באחת מתוכניות הבוקר שהגשתי, כאשר פרופסור בעל שם עולמי שהתמחה באנטי־אייג'ינג הצהיר בשידור בביטחון ובידענות שהחשיפה לשמש היא הגורם מספר אחת להזדקנות. הימנעות מהקרניים הקטלניות ומריחת קרם הגנה באופן קבוע, רעם באסרטיביות, הן מתכון מעולה ויחיד לשמירת הנעורים. השתכנעתי.

באופן פלאי, כמה ימים אחרי ההצהרה המרשימה הזו הגיע פרופסור אחר וטען ברמת שכנוע זהה שאלו שטויות גמורות ושהעישון הוא מחיש ההזדקנות הידוע והקטלני ביותר. לכן אסור לעשן, להיחשף למעשנים או להימצא בקרבת טבק, הוסיף.

בשלב מאוחר יותר, אדם אחר, מוכר מאוד בתחומו, קבע נחרצות שקודמיו קשקשו בקומקום ומאכלים מתוקים הם זרזי הזקנה המשמעותיים ביותר הידועים לאדם. סוכר לבן הוא השטן בכבודו ובעצמו, ואלו הצורכים אותו בקביעות, יתקמטו ויחלו מהר יותר מהנמנעים ממנו.

זו הייתה תקופה מבלבלת בחיים. מגיש תוכניות בוקר ולייף־סטייל נמצא בסיכון להרעבה עצמית והתנזרות ממנעמי החיים, היות שמדי יום מופיע מומחה כזה או אחר בתוכנית עם דרישה חמורה ומבהילה באשר לאופן הנכון לחיים ולדרך הטובה ביותר לשמירה על הבריאות.

עניין השמש חלחל למוחי כעבור שנים. מעולם לא הייתי מאלו שמשתרעים במשך שעות בים ובבריכה בהתמסרות לשמש. יש משהו מגוחך בעיניי באנשים צלויים. מצחיקים אותי עוד יותר הם אלו המורחים קרם גזר וקוקוס ומסתובבים עם מראות קטנות שצמודות לפניהם, כדי להגביר את עוצמת קליטת הקרניים ולהשחים את צבע הגוף.

עם זאת, למרבה הצער במשך שנים רבות רכבתי על אופנוע. עשיתי את זה חשוף. בלי קרם הגנה ובלי העמדת שום חוצץ בין גופי למכות החום שהקיץ הישראלי מנחית. עם הזמן, העור שלי הפך אדמדם. בשלב הבא הצבע הפך לכתמי פיגמנטציה בולטים, ונכון להיום אלו יושבים לי חזק על העור - כעורים ונצחיים. במצח, בצוואר ובשאר אזורים שבהם בשרי נחרך.

מה לא עשיתי כדי למצוא פתרון? רופאים, פרופסורים ומומחים בעלי שם עולמי לקחו את מיטב כספי והאביסוני בשלל עצות סרק. בהתאם, מרחתי קרם הבהרה, קרם פילינג, קרם חודר רקמות ומשנה עצמות, קרם גרגרים וקרם אקזוטי שעשוי מחומרים סודיים. למרות כל זאת, הפגמים נותרו במקומם. חשבון הבנק שלי נע לכיוון האפס בעקבות הניסיונות הללו, והנגעים לעומת זאת מסרבים לזוז ולהצטמצם אפילו במילימטר. להפך, עם הזמן הם תפסו אומץ ונפח והגיעו לעוד מקומות. לאזור העליון של העורף ולאוזניים.

החרפתי את המאבק: גויסו לייזרים, טיפולים חודרים, הקרנות אולטרה־סגול וגלי חום שבוקעים ממכונות ענק. אבל כל אלו לא שינו את התמונה כהוא זה. הפיגמנטציה שם כדי להישאר. בצר לי הבנתי שהנזק תמידי והחלטתי לעבור לשלב הבא: לקבל את מה שיש ולצאת למלחמת מניעה נגד ההתרחבות. עברתי מהתמכרות לטיפולים - להתמכרות לקרמים מונעי שיזוף וקרינה. מדובר בעולם מלא ומבלבל ששותה את הכיס, אף שלא תמיד ברור מה רמת האפקטיביות שהמוצרים הללו מביאים.

יש קרם נגד קרניים חזקות, קרם לא שמנוני, קרם עם חומר אנטי־אייג'ינג, כזה שרווי במינרלים, מגן לילדים, למבוגרים, לשהות ארוכה ולקצרה ועוד ועוד.

מדי יום אני מורח. ממש שוחה בקרמים. אחרי הטקס הזה אני מגיע לעבודתי לבן כקספר הרוח הידידותית ושמנוני כמאכל מטוגן. על ראשי מונח בקביעות כובע ולאחרונה הדבקתי גם מגבת ביתית לצוואר, וכל מי שפוגש אותי סבור שאני תמיד יוצא ממכון כושר. שמתי לב שגם שלל אמצעי הזהירות הללו לא מסייעים. הפיגמנטציה מתקדמת וכובשת יעדים חדשים.

הפעם החלק העליון של החזה והידיים. לכן עליתי ברמת הזהירות ואני פשוט נמנע מלצאת החוצה כשיש שמש. פגישות נעשות בבוקר מוקדם או בלילה, ואם בכל זאת למרות הניסיונות יש צורך שאצא לשמש הארורה, אעשה זאת עטוף בשכבות, חולצות, כובעים ומגבות כשאני רץ בין נקודת צל אחת לשנייה.

הנני מסור עד כדי כך לעניין, שבבדיקת הדם האחרונה התברר שיש לי מחסור בוויטמין D וכדי להשלים אותו התחלתי לצרוך כמוסות. אז אם תראו אדם מוזר, עמוס בבדים סביב גפיו ועורפו, רץ כשהוא אחוז טירוף בצהרי היום, דעו שזה כנראה אני. האמת היא שלא כל כך אכפת לי שתחשבו שאני משוגע, העיקר שהשמש לא תיגע בי.