אם יש משהו שהטריד בשבועות האחרונים את גדעון סער, חוץ מאחוז החסימה, הרי שזו העובדה שמפלגתו הוצבה ב"גוש לפיד". סער לא הרגיש חלק מגוש לפיד. מה לו ולגוש לפיד? אתמול הוא ייסד יחד עם שותפו החדש בני גנץ את גוש המרכז־ימין. לא עוד "רק ביבי" מול "רק לא ביבי". בני גנץ וגדעון סער ניסו אתמול לפרק ולהרכיב מחדש את המפה הפוליטית במונחים המוכרים של פעם: ימין ביביסטי חרדי־חרד"לי מצד אחד, "ימין ממלכתי ומרכז ביטחוני" באמצע, מרכז־שמאל (וערבים) משמאל.

ההיגיון המכונן של האירוע פשוט: אסור לתת לבחירות האלה ללכת להתמודדות בין נתניהו, הימין הקיצוני והחרדים לבין לפיד, השמאל הקיצוני והערבים. זה, חשב סער, חשב גם גנץ, מתכון לאסון. צריך לתת לימין הממלכתי ולאנשי המרכז בית שבו ירגישו יותר נוח. צריך להיחלץ מאזור הנוחות המסוכן של מפלגות קטנות הנלחמות נגד הקיר ואחוז החסימה, לטובת מפלגה עם פוטנציאל שלטוני. עכשיו הם ממתינים לגדי איזנקוט, שאמור לספק זריקת אדרנלין נוספת לאירוע. האם זה יקרה? נדע רק באוגוסט.

גדי איזנקוט (צילום: פלאש 90)גדי איזנקוט (צילום: פלאש 90)

המו"מ התנהל חודשים. לא באמצעות מתווכים או שליחים, אלא ישירות בין גנץ לסער. שר הביטחון אפילו ביקר בדירתם של בני הזוג סער בחול המועד פסח(!). סער היה, הרבה יותר מפעם אחת, בביתו של גנץ בראש העין. הם בנו אמון לאט, אבל בטוח. סער, שלא היה, אם נתנסח בעדינות, ממעריצי יכולותיו הפוליטיות של גנץ, שינה את טעמו.

האיש הוכיח "סטאמינה" ויכולת עמידות, אמר בשיחה סגורה לפני כמה שבועות, הוא למד בתנועה, הוא שרד מכות קשות, הוא קם מהקבר והוכיח יכולת ספיגה לא פשוטה. מי שמכיר את סער יודע שהוא התכוון לכל מילה שאמר אתמול בנאומו. יותר מכל, הוא שמח לעשות עסקים עם מישהו ישר. מישהו שלא יתקע לו סכין ברגע האמת. גנץ שותף לתחושה הזו. אין לו בגב מקום לצלקות נוספות.

בישורת האחרונה ניהלו את המו"מ שני המומחים: זאב אלקין מטעמו של סער, עו"ד רונן אביאני של גנץ. העסקה הייתה ברורה וקווי המתאר שלה סוכמו במהירות: סער הופך את גנץ למועמד לגיטימי לראשות הממשלה, גנץ מוריד מסער את נטל אחוז החסימה ומבטיח את מקומו ומקומם של נאמניו בכנסת הבאה.

ביחד, שניהם פוזלים להרצליה, שם יושב, על המרפסת, אדם בשם גדי איזנקוט. בשני הנאומים אתמול אמרו גנץ וסער לא מעט פעמים את המילה "ממלכתיות". הם ניסו לפרוט על נימי נפשו של איזנקוט, ששאיפתו להגן על הממלכתיות האבודה של ישראל היא האג'נדה הפוליטית האמיתית שלו. בוא אלינו, הם אמרו לו, יש כאן ממלכתיות בשפע. נו, טוב. ממלכתיות זה בחינם.

מטרתם של גנץ וסער היא לזנוח את הקטטה הפאתטית על חמשת המנדטים הפנויים בין העבודה לשרידי מרצ ולכוון למרכז ולימין הרך. לנסות לפרוץ אל מחוץ לגבולות האלקטורליים של גוש דן, להגיע לפריפריה, לנסות לחדור למעוזים שבד"כ נתפסים אבודים מבחינתם. אמורים להיות שם מצביעים שחושבים ימין אבל חוששים מבן גביר, שונאים קיצוניות ולא באמת מתלהבים מכוונתו של נתניהו לבצע כאן מהפכה חוקתית, לפרק את מערכת שלטון החוק ולהקים דיקטטורה. הבוחרים האלה, מאמינים גנץ וסער, ימצאו את ביתם אצלנו.

ומה ביום שאחרי? או, במילים אחרות, מה עם ביבי? זוהי אבן הנגף. ברור שאחת האופציות הסבירות ביותר ליום שאחרי היא ממשלת רוטציה שבה גנץ יכהן ראשון ונתניהו שני, בתום שנתיים. בינתיים, צריך לקוות, יוכרז פסק הדין במשפטו. אם יזוכה, יתכבד לראשות הממשלה. אם יורשע, יתכבד להתפנות לערעור. איך אפשר להסביר את זה לבוחרים עכשיו? איך אפשר להתמקם במציאות שבה יש "רק ביבי" או "רק לא ביבי", ותו לא?

יו''ר האופוזיציה בנימין נתניהו (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)יו''ר האופוזיציה בנימין נתניהו (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)


בבחירות הקודמות הצליח גדעון סער להיות הגיים צ'יינג'ר. הקמת תקווה חדשה טלטלה את המערכת הפוליטית. הסקרים הראו יותר מ־20 מנדטים, המציאות הביאה בקושי 6 מנדטים, אבל אלה היו המנדטים ששלפו את משפחת נתניהו מרחוב בלפור. אתמול בערב נדמה היה שסער מצליח לחולל שוב סוג של מהלך שקובע את הטון ומכתיב את הקצב, אלא שיש עוד כמעט ארבעה חודשים, המהווים נצח במונחים ישראליים. יהיו עוד הרבה תהפוכות בדרך. 

מדוע הושלך השר יועז הנדל לצד הדרך? בסביבת סער מכחישים אולטימטום של החרדים. לסער היה דיל עם דרך ארץ (האוזר והנדל), שפג אחרי שהממשלה נפלה. הייתה להם אופציה להפוך את הדיל לאיחוד בין שתי המפלגות אחרי הבחירות, אבל הנדל והאוזר העדיפו לוותר והמשיכו למשוך את מימון המפלגות שלהם מדי חודש. סער, וזה בהמעטה, לא מתלהב מהנדל. נדמה לי שזה הדדי. מצד שני, הוא חבר ותיק וקרוב של האוזר. האם הנישואים האלה הסתיימו? כנראה שכן. האם זה נגמר בטוב? כנראה שלא.

יועז הנדל (צילום: אבשלום ששוני)יועז הנדל (צילום: אבשלום ששוני)


ההתלבטות של איזנקוט הפכה כעת משמעותית יותר. כרגע הוא אפילו עוד לא קיבל החלטה סופית להיכנס למשחק. לפיד מתאים יותר לאג'נדה המדינית של איזנקוט, הדוגל בהיפרדות מהפלסטינים. מצד שני, גנץ וסער סיכמו על האסטרטגיה של "צמצום הסכסוך" ורואים בהגותו של מיכה גודמן סוג של מצע משותף. לא בטוח שאיזנקוט לא יכול לבלוע את זה.