עם כל הכבוד לסכנה האיראנית, התקווה הסעודית והאכזבה הפלסטינית, תמונת אתמול הייתה תמונתו של נשיא אמריקאי קשיש, המגדיר את עצמו ציוני שאינו יהודי, כורע ברך בפני שתי ניצולות שואה ביד ושם. ג׳ו ביידן, אוהב ישראל ויהודים אהבת אמת, מדליק את אש התמיד, מניח זר, ימינו מונחת על לוח לבו, מאזין ל״אל מלא רחמים״, למקהלת אנקור שרה את ״הליכה לקיסריה״ של חנה סנש. כל זה קורה במדינה משגשגת, עוצמתית, עצמאית, כבר בת 74, של עם שכמעט הושמד באותן שנים נוראות באירופה.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
אני בן לדור הביניים שלא ידע את השואה וגם לא את התקומה, אבל ספג אותה מכלי ראשון. דור שגם מבחינתו, קיומה של מדינת ישראל אינו מובן מאליו. צריך להלחם ולהיאבק עליו כל יום מחדש. ולכן אי אפשר שלא לדמוע לנוכח המראות הללו אתמול ביד ושם. כשביידן התקרב לד"ר גיטה סיקוביץ בת ה־95 ורינה קווינט בת ה־86, ניצולות שואה, וסימן להן שלא לקום לכבודו, כי הוא פשוט כרע לצדן, אי אפשר היה להישאר אדיש. אחד הנוכחים במעמד הזה סיפר לי אתמול שגם ביידן עצמו מחה דמעה.
הוא פשוט התקשה להיפרד משתי הניצולות הקשישות. התעלם מהלו״ז, מהפרוטוקול ומסובביו, ו״התמכר״ לשיחה איתן. הציניות התפוגגה, הפוליטיקה הקטנה נדחקה, המעמד היה פשוט מרגש מדי. הוא כרע שם שעה ארוכה, חיבק ונישק את שתי הנשים שניצחו את הנאצים ואחר־כך כתב בספר האורחים של יד ושם ש״טוב לחזור לביתי הרגשי״.
ביידן הוא אחרון הנשיאים הדמוקרטים אוהדי ישראל ״מהבית״. זהו דור הולך ונעלם. כרונולוגית, אבל גם רעיונית. זיכרון השואה הופך לחזיון מטושטש. הדמוקרטים מתרחקים מישראל. האשמה מוטלת על שני הצדדים. גם ישראל מתרחקת מהדמוקרטים, הופכת שמרנית, ימנית ודתית יותר. ביידן הוא המוהיקני האחרון. הוא הכריח את נכדיו לבקר בדכאו. אהבתו לישראל אותנטית, אינסטינקטיבית. השאלה היא, מה יקרה אחריו. האם הברית האסטרטגית שעליה נשען הביטחון הלאומי של מדינת ישראל תחזיק מעמד? האם אנחנו לא משחקים באש שעלולה ללחך את שולי גלימתם של הדורות הבאים?
התמונות מיד ושם מחוברות בקשר ישיר לתמונות שהוקרנו קצת קודם של אותו נשיא עומד, מוקף בצמרת הביטחונית של אותה מדינה צעירה ושבירה, מקבל סקירה על כלי היירוט וההגנה המשוכללים ביותר בעולם. תמונתו של ביידן מקבל את ההסברים מהרמטכ״ל, משר הבטחון, מראש הממשלה ומי שאחראי על פיתוח כל כלי המופת האלה (דני גולד) הוקרנה אתמול לכל העולם ולא פספסה אף בירה במזרח התיכון.
יכולותיה ההגנתיות של ישראל עשו לעצמן שם בכל העולם, אבל אסור לשכוח את המימון האמריקאי. הסיפור האמיתי הוא היכולות ההתקפיות. מה יצליח מארחו של ביידן, ראש הממשלה יאיר לפיד, לחלץ ממנו בתחום הזה. האם אפשר יהיה להגיע לתוכנית מסונכרנת ומתואמת אמריקאית־ישראלית, מה שנקרא ״פלאן בי״, בנושא האיראני? תוכנית שתגדיר את ״הקו האדום״, תגדיר את דפוסי הפעולה ותציג אופרציה צבאית אמינה וממשית לבלימת הגרעין האיראני אם וכאשר יתברר שמדינת האיייתוללות מתקרבת למעמד של ״מדינת סף״?
כל הדברים האלה יידונו בהרחבה ביממה הקרובה. יהיה עוד הרבה זמן לסקר, לפרש ולדווח עליהם. יום האתמול שייך לאהבתו האמיתית של ג׳ו ביידן לישראל. אהבה שאינה תלויה בדבר, אבל לא מעט דברים שקשורים לביטחון הלאומי שלנו, תלויים בה. צריך לקוות שהציבור הישראלי ינהג בביידן בדרך שונה מזו שנהג בברק אובמה. כן, הנשיאים הדמוקרטים לא זורמים עם ההליכה של ישראל ימינה. הם עדיין תומכים, כמו רוב העולם, בפתרון שתי המדינות. הם עדיין חושבים שההתנחלויות הן מכשול לשלום. כאלה הם, תמימים שכמותם.
אבל הם בעדנו. אובמה חתם על הסכם סיוע ביטחוני לעשר שנים בסך קרוב ל־40 מיליארד דולר, מימן את כיפת ברזל והחץ והוציא את נתניהו בזול, אחרי ההשפלות שספג ממנו. ביידן נותן לנו מטרייה מדינית, ביטחונית ומודיעינית מושלמת ורוח גבית כמעט לכל השגיונות שלנו. פעם ידענו להכיר תודה על כל הדברים האלה. לא צריך להתרפס, לא צריך להסכים, רק ישראל צריכה להגן על עצמה, בכוחות עצמה. מדובר, בסך הכל, בהכרת תודה. כי אין לנו אמריקה אחרת.