אחרי סוף שבוע של שיכרון־חושים־ביידן, ולאחר המראת הנשיא האמריקאי ליעד הסעודי החשוב לו ביותר, שוב ניתנת תשומת הלב למה שאנו אוהבים ככל הנראה יותר מכל: בחירות. מלחמת בחירות. פריימריז. גידופים. רק לא ביבי. רק ביבי. מה שהזכיר זאת לנו ביום שישי האחרון היה לא רק הסקר שהתנוסס בראש העמוד הראשון של עיתון זה (הליכוד - 36 מנדטים, גוש נתניהו עם 61, ימינה ומרצ מתאדות לאפס), אלא גם מאמר בעיתון “ידיעות אחרונות” תחת הכותרת: “על מה הבחירות”.
בשעה שעיני כולנו ואוזני כולנו התמקדו במשך יומיים רצופים בכל צעד ובכל הגיג של “אחינו יוסף”, שקד אהוד ברק על מאמר שנתפס בעיניי כהסתה, והוקדש לו עמוד שלם. כידוע, ראש הממשלה לשעבר הוא המרוויח הגדול מהמעבר לממשלת המעבר. אם עד כה נחשב ברק לראש הממשלה הכושל ביותר, קצר הימים ביותר, הנה בא נפתלי בנט והוכיח שאפשר לרדת נמוך יותר ולהיות ראש ממשלה כושל יותר בפרק זמן קצר יותר.
ברק המשועמם אינו יושב בחיבוק ידיים. הוא הכהן הגדול של המתקפות על חברו לשעבר בסיירת ובפעולת “סבנה”, ומי שאורך כהונתו הוא הגדול ביותר מכל ראשי הממשלה שלנו.
בכל הזדמנות שניתנת לו, ברק אינו חוסך שבטו מנתניהו, מאשים אותו ב”שנאת אחים רוויה אדי רעל ואלימות”, ואינו בורר ביטויי שנאה. הנה תרכיז מילותיו כלפי “החמורה בסכנות”, דהיינו שיבת הימין, כשהליכוד במרכז הגוש, לשלטון: שחיתות, השחתה, משיחיות, לאומנות חשוכה, גזענות, הרס האמת והדמוקרטיה, חושך גדול, כת ביביסטים, עולם תחתון, ברית המושחתים והמשיחיים, כת אני ואפסי עוד, "פרוטקשן, שוחד וסחיטה באיומים“ ועוד ועוד.
אם זו לא שנאת אחים, אינני יודע שנאה מהי. ארסנל מזוויע של ביטויים אשפתיים כנגד ההמונים שהעניקו לליכוד ולעומד בראשה 30 מנדטים בכנסת היוצאת, והיד עוד נטויה בבחירות ב־1 בנובמבר. כך מתבטא בלא מעצור איש המחנה ההולך ומתאייד: שישה־שבעה מנדטים בלבד לשמאל שברק הוא מדובריו הראשיים.
שימו לב לשפתו של הוגה הדעות הזה, כשהוא מתאר בלשונו הגסה את מחנה הימין: “צירוף רעיל של זהות קבוצתית שנולדה מהסתה שיטתית, פחדים ושנאות – לצד שימוש מכוון ב’שקר גדול’, יוצרים ביחד את הנדנדה האמוציונלית שבה מנווט הדמגוג את הציבור הנוהה אחריו בין רהב חלול של אומניפוטנטיות ברגע אחד לבין התבכיינות קורבנית של חוסר אונים במשנהו”.
אתה הבנת את זה, ברוך? אני לא. וכי איך תבין ואתה נמנה עם המחנה הבזוי והעלוב, בעיני ציבור מתנשא ומתמעט, שברק ה”סוציאליסט” מייצגו נאמנה, ששוכן במגדלי שן, בווילות מדושאות, מביט מגבוה על הבוחרים בימין ובליכוד? זהו אותו בוז שהשמאל ייחס להם עד למהפך 1977.
ברק הוא הכהן הגדול של התנשאות המיעוט על הרוב, הזלזול בהכרעה הדמוקרטית. מתוך זעקת ייאוש הוא משרבט דברי הבל, שתמוה כי עיתון רציני נאות לפרסמם כלשונם. אולי בגלל שהכותב היה ראש ממשלה, אולי על שום שהעיתון רותם עצמו לאותה מטרה. ברוב צביעותו מייחל ברק הפלגן “לאחדות ושבת אחים גם יחד, במשפחה אחת, שיש בה מחלוקות עמוקות, אבל היא משפחה אחת שמתווכחת בתוכה”.
בל תטעו, הכוונה היא לאחדות של רסיסי שמאל, עם מפלגותיהם של לפיד וגנץ, אבל ללא הרוב בעם. אחדות מזויפת, שקרית, לא דמוקרטית. כשמה לא היא.השקרים של ברק מהדהדים עוד יותר כשהוא משבח את ממשלת השינוי על העברת התקציב, על מלחמתה בקורונה, על הפעילות המיוחסת לישראל בסוריה ובאיראן, על השקט בדרום (תגובת חמאס לא איחרה לבוא!), ועל “ההנעה קדימה של הכלכלה”.
וזאת בשעה שיוקר החיים של כולנו – וזה פוגע בעיקר, מה לעשות, במצביעי ימין ודתיים - מרקיע שחקים. מה לא התייקר בעשרות אחוזים רק בימים האחרונים? הדירות, המשכנתאות, מוצרי היסוד, חשמל, דלק ולחם. העיקר שיש תקציב. אף לא מילה אחת על הקורונה הגואה או על גל הפשיעה והרציחות במגזר הערבי. וכמובן דבר לא על הפגיעה בדמוקרטיה, כשצץ לנו לפתע פתאום ראש ממשלה שמפלגתו בקושי עברה את אחוז החסימה. הנדוס תודעה כבר אמרנו?
המאמר בחתימת ברק מלמד יותר מכל על הייאוש הפושה במחנה שהוא המושך בחוטים שלו מאחורי הקלעים, עם הבלחות פומביות בראיונות ובמאמרים, שמסרם אחיד: איבה ובוז למחנה השני, להמוני העם בפריפריה, בשכונות, ולא רק. הצבעתם בעוד שלושה חודשים, תמיכתם בנתניהו, לבטח לא תושפע מדברי בלע - לא של אהוד א’ ולא של אהוד ב’.