בכל פעם לפני שאני כותבת לכם בגילוי לב, אני נזכרת בכל הפוליטיקאים שנכוו מכך. כאלו שבעברם, בראיונות שנערכו עמם, דיברו ביתר פתיחות ואפילו בסחבקיות עם המראיין או כתבו איזה טור משתפך לעיתון בשעת שיברון לב או כעס, או שהעלו תמונות מוגזמות עם כוס אלכוהול ביד, מחובקים עם איזה איל הון או עם אישה שהיא לא שלהם לרשתות החברתיות. ואז אני חושבת לעצמי אם עליי להיזהר, כי היום, כשהם רצים אל הפוליטיקה, פותחים איזה עסק או מתראיינים שוב - כשהם מבוגרים, בוגרים ושקולים פי כמה, יריביהם מעלים דברים מהאוב ומשתמשים בזה נגדם.
כבר קיבלתי הצעות להיכנס לרשימות מפלגתיות כאלו ואחרות, אם לספר קצת יותר, אגלה שהיו אלו שתי מפלגות, כל אחת מקצה אחר של המפה הפוליטית. יא אללה שלי, אפילו צד אני לא יודעת לקחת. סירבתי לשתיהן. לא חושבת שרצו אותי כמרסל, כי אין לי מושג ולו הקלוש ביותר בפוליטיקה, אלא רצו את זו שכותבת סיפורים, חביבת העם, שתביא אליהן אנשים טובים והמון לייקים. ויתרתי כמובן, אם מטוקבקים רעים אני עדיין נחרדת, אז ללכת אל הפוליטיקה? יותר קל לחלוץ נעליים, לכוון אקדח אל כף רגלי השמנמנה ולירות.
ואולי זה גם מה שנותן לי לכתוב אליכם בכזו פתיחות, התודעה ההיא שאף אחד לא יוכל להשתמש בדבריי נגדי ואם כן, אז הוא ממש משועמם, כי אין לי חשק לפתוח במלחמות עם אף אדם.
אז הנה גילוי הלב השבועי. בשבת האחרונה החלטתי שאני לוקחת את גפן לחווה, אחרי שלימדתי אותה איך מצייצת הציפור, איך גועה הפרה ואיך מגעגע הברווז, רציתי שתיווכח ותראה הכל מולה. מצאתי חווה נחמדה בבית דגן, מרחק נסיעה של כרבע שעה מהבית שלנו. הלבשתי את גפן בג'ינס קצר ובחולצה משובצת (היה חסר לי כובע קש, אבל ריחמתי עליה), ארזתי בתיק מים וחטיפים ובדרך עצרנו לקנות ג'חנון מאחת העגלות בסביבה.
את כל הדרך לשם העברנו בשיר “לדוד משה הייתה חווה" - אני שרה את המלל, וגפן את “איה איה או", ומוחאת לעצמה כפיים על הסלסולים. כשהגענו ושילמתי לבחור בבוטקה עם המאוורר החורק על שני כרטיסים, הוא הביט בי ושאל “תרצי גם סיבוב על הסוס?". הסתכלתי עליו, למען האמת הוא היה די חתיך, אפילו קצת הסמקתי, הרבה זמן שלא החפיצו אותי ככה ודי אהבתי את זה.
כשהוא ראה שמחשבותיי נודדות, הוא הביט בי בייאוש והוסיף “יש לנו סוסי פוני, לילדים, תרצי לרכוש לה גם סיבוב על הסוס?". איזה בושות, מה נהיה ממני. “כן, אקח גם את זה", אמרתי והוספתי עוד 20 שקל. ידעתי שאין סיכוי שהיא תעלה על אחד מהסוסים הללו, אבל הייתי חייבת לחתוך את הרגע הזה.
אגב, פעם אחת, כשהייתי ילדה בחולון, בדיוק פתחו את הפארק ע"ש שמעון פרס, וכחלק מהחגיגות הביאו סוסי פוני לרכיבה. אני זוכרת את אבי מרים אותי בקושי, ומושיב אותי על אחד הסוסים, שהתקשו מאוד בהליכה, כל הדרך הסובבת את הפארק פיללתי שזה כבר ייגמר, וכשזה סוף־סוף נגמר, הוריד אותי המפעיל ואחד מסנדליי פגע לסוס הפוני שהיה קשור מאחורי הסוס שלי בפנים. אני זוכרת איך בכיתי כל הדרך הביתה, ואבי רגז עליי, הוא חשב שזה סתם מפינוק על זה שהטיול נגמר. עד היום כואבת לי הרגל כשאני חושבת על המכה שנתתי לאותו הסוס, אף פעם לא אעלה את גפן על דבר כזה, אף פעם.
נהנינו מאוד שם. היא ראתה את הסוסים עוד לפניי וצעקה “איה!". היו שם מגלשות, בריכות מגומי שאליהן היא נכנסה בשמחה והתיזה מים (ואני דמיינתי את שלושת בקבוקי תחליבי הרחצה שאותם אני הולכת לרוקן עליה כשנחזור הביתה), האכילה כבשה בחסה ואחר כך, כשקלטתי שהיא מסתכלת על ילד עם במבה בידו, ניגשתי אל הקיוסק, קניתי שתי טרופיות, מצאתי לנו מקום מוצל, פתחתי את הג'חנונים והביצים וככה עשינו לנו פיקניק באמצע החווה. היה לי חם כל כך והזעתי עד כלות, אבל היא הייתה מאושרת, יפה שלי. ילדותי השנייה.
אני כבר לא נכנסת אל הרחמים העצמיים שפקדו אותי לאחרונה בשבתות. קיבלתי החלטה עם עצמי להפסיק להתעסק במה שאין, במה שהלך ולא ישוב עוד ולהסתכל על מה שיש. הרחם שלי הצליח להביא ילדה לעולם, הדמיון שלי הביא קריירה, ותחושות הבטן שלי לא נתנו לי להישאר במקום שלא היה לי טוב בו, ואלו מספיקים כדי לבטל כל תחושת קנאה או בדידות. אבל כן קצת צרם לי כשראיתי שם משפחות: הוא מחזיק את הילד בזמן שהיא אוכלת, והיא יושבת עם הילדה בפינת היצירה בזמן שהוא מגלגל לעצמו סיגריה. מנוחה כמעט אין לי, זה אינטנסיבי מאוד, אבל כל חיוך שלה מביא אליי את האביב, גם בשיא הקיץ, אז אזיע ואשתוק.
בדרך חזרה היא הייתה עייפה מאוד. שרתי לה את כל שירי "פרפר נחמד", השמעתי מוזיקה שהיא אוהבת ומדי פעם, ברמזורים אדומים מחאתי כפיים, והנה מרפי, במלוא הדרו, לבוש בדמות שוטר, יוצא ממכונית אזרחית, ומנופף לי לעצור. לא הבנתי מה עשיתי. התברר שלא עשיתי כלום, הייתה זו בדיקה שגרתית. שמה גילתה? ספוילר: אתם עומדים להתאכזב ממני מאוד, ומעט הקרדיט שנתתם לי יירד אל מתחת לאפס, זכרו את מילותיי.
מתברר שצריך לחדש רישיון נהיגה ולא נעשה טסט לרכב. ומה חשבתי? שרישיון נהיגה לא מחדשים ושטיפול ה־15 אלף שעשיתי לפני חודש נחשב לטסט. בורות? כן. טיפשות? כן. תמימות? בהחלט כן. השוטר, שהיה אדיב אך כעוס, עשה פרצופים מצחיקים לגפן בזמן שרשם לי דוח של 750 שקלים ובדק כמה נקודות להוריד לי. “כמה יש בכלל?", שאלתי אותו. “זה לא כמה יש", ענה לי בייאוש כשהבין שאין עם מי לדבר, “זה כמה את צוברת".
“יאאא תחרות! מה מקבלים בסוף?", חשבתי שיצחק. הוא לא צחק, וכשביקש כמה רגעים ונכנס אל ניידת ההתחזות שלו כדי להדפיס לי את הדוח, הרגשתי את כאב הבדידות הזה, הרגשתי חזק מאוד את הזיעה ואת העייפות ואת זה שהשבת הזו לא נגמרת ואני כל כך עייפה. והנה, כמו ילדה שנבהלת משוטרים, בכיתי נורא, בלי קול, כדי שגפן לא תראה. וכשחזר השוטר אל הרכב וראה אותי בוכה, אמר “זה רק כסף, ויתרתי לך על הנקודות, את לא צריכה לבכות".
“לא היה לי מושג", אמרתי לו, “באמת שלא ידעתי את כל זה". “אל תבכי ליד הילדה, הכל בסדר", הגיש לי את הדוח. “קחי, תשלמי את זה ותחדשי את הרישיון בדחיפות", נזף בי.
חייכתי אליו ונסעתי הביתה, לא הצלחתי להחזיק את גפן ערה, עיניה נעצמו, כשחניתי ונכנסנו אל הבניין, כשראשה מונח בשקע צווארי והיא ישנה עמוקות, הסתכלתי אל תוך המראה במעלית, הייתי עייפה, נטולת איפור, מיוזעת, אבל אמא במלוא הדרי. וחשבתי לעצמי שזה הכרטיס הכי יקר שמישהו שילם פעם על כניסה לחווה, אבל העיקר שגפן ראתה סוס וצעקה “איה איה!".
בסוף המזגן דלק בבית, היא ישנה במיטתה, אני הספקתי להתקלח, הכנתי לי תה קר ושכבתי על הספה הנוחה שלנו. יש קורת גג מעליי, אוכל במקרר וילדה שמחה שישנה במיטתה, ומחר, אם ימשיכו החיים לחבוט בי אבל יותר לחבק, גם רישיון יהיה לי, על הבוקר, ואם לא - יבוא שוטר.