כהרגלנו בקודש, כל כך התרכזנו בזווית הישראלית של ביקור הנשיא ג׳ו ביידן במזרח התיכון, עד שהותרנו בשולי החדשות את הדרמה הגדולה באמת. קונפליקט ערכי שגם גדולי התסריטאים היו מתקשים לברוא. הקונפליקט הנצחי שבין עקרונות ופרגמטיזם.
העובדות ידועות, אבל מצריכות רענון. ב־2 באוקטובר 2018 הגיע העיתונאי הסעודי ג׳מאל חאשוקג׳י לקונסוליה הסעודית באיסטנבול כדי לקבל מסמכים שנזקק להם עבור חתונתו. חאשוקג'י היה מתנגד בולט של המשטר הסעודי, התגורר בארצות הברית וביטא את דעותיו הביקורתיות בין היתר ב"וושינגטון פוסט". בתוך הקונסוליה באיסטנבול המתינו לעיתונאי 12 סעודים, בהם סוכני מודיעין ואנשי המעגל הקרוב של מוחמד בן סלמאן - יורש העצר הסעודי והאיש החזק בממלכה.
חאשוקג׳י מעולם לא יצא משם, וגם גופתו לא נמצאה. ההערכה היא שהיא בותרה והועלמה. כבר כחודש אחרי הרצח, ה־CIA האמריקאי טען שבן סלמאן היה זה שהורה על חטיפתו ורציחתו של העיתונאי. סעודיה דחתה על הסף את מסקנות הדוח, ונשיא ארצות הברית דאז דונלד טראמפ השתיק בדרכו את הפרשה, בגלל קשריו הטובים עם בן סלמאן.
הסעודים גם הכחישו בתחילה את עצם הסיפור, והציגו צילומי אבטחה של אדם שיצא מהקונסוליה באיסטנבול כשהוא לובש את בגדיו של חאשוקג׳י. לבסוף הודו בממלכה שהעיתונאי מת באותו יום, אך הטילו את האחריות על סוכני ביון ש"פעלו על דעת עצמם". לפני שנה הודיע בית משפט בריאד שגזר עונשי מאסר על אזרחים סעודים שהיו מעורבים ברצח, בלי לנקוב בשמותיהם. הפרשה דעכה, לכאורה, אבל אחרי בחירתו של ביידן לנשיאות הדיון בה התחדש, ובפברואר השנה התפרסם דוח של ראש המודיעין האמריקאי, אווריל היינס, שאישר את מסקנות ה־CIA וקבע שבן סלמאן “אישר וכנראה גם הורה על רציחתו של חאשוקג׳י".
במונחים של צדק, כמו זה שגדלנו עליו בתרבות המערבית והדמוקרטית, מדובר במעשה בלתי נסלח. מצעד בושה של עוולות מוסריות קשות. רצח, העלמת גופה, שקרים גסים והשתקה של מישהו שכל חטאו היה ביקורת על השלטון. אם היינו בסרט הוליוודי, מוחמד בן סלמאן היה הנבל המושלם. ולכן גם היה משלם מחיר כבד בסוף הסרט. אלא שבמציאות, כפי שביידן למד על בשרו, העניינים מורכבים הרבה יותר. המלחמה באוקראינה ואובדן הנפט הרוסי הפכו את סעודיה לחיונית עבור ארצות הברית, בכל הנוגע למחירי הזהב השחור. וההתחממות בגזרה האיראנית רק חיזקה את מעמדו של בן סלמאן כמנהיג הגוש הסוני המתון, שניצב למול האיום האיראני.
ביידן, שהשמיע הרבה מאוד קולות של אבדאי כלפי בן סלמאן, וגם הצהיר שיהפוך את הממלכה ל"מנודה", מצא את עצמו בדילמה קשה. מצד אחד, כמנהיג “העולם החופשי", שמתיימר לקדם רעיונות של צדק ודמוקרטיה, אי אפשר להבליג על הפרה כל כך בוטה של זכויות אדם. מצד שני, פגיעה בקשרים עם סעודיה תעלה לארצות הברית, וגם לבנות בריתה, ביוקר. כלכלית וביטחונית. בן סלמאן הוא ללא ספק נבל. אבל האם המשטר האיראני, אויבו המושבע, לא נבל עוד יותר?
במילים אחרות - אין לביידן פתרון טוב במקרה הזה. יש רע, ויש רע במיעוטו. וכך הוא נצפה כשהוא נגרר במבוכה ניכרת לג׳דה, חוזר אומנם רשמית על הטענה שבן סלמאן אחראי לרצח, אבל בפועל - זוחל על גחונו לעיני כל העולם.
למרות הפדיחה הפומבית, ביידן עשה את הדבר הנכון. הוא בחר בפרגמטיזם על פני כבוד, או גאווה. קונפליקט שמלווה אותנו עוד משחר ההיסטוריה האנושית, כולל בפרובינציה הקטנה שלנו. היזכרו למשל בהסכם השילומים, שבו ישראל העדיפה לקחת כסף גרמני שהיה חיוני להתפתחותה, תמורת סוג של פיוס קשה מאוד לעיכול עם גרמניה, זמן לא רב אחרי השואה.
וזה נכון גם היום. עמידה על עקרונות היא דבר חשוב וחיוני, אבל גם ההכרה במורכבותו של העולם. זאת הסיבה שמצדיקה לעתים הפרת הבטחה של פוליטיקאי בבחירות. וגם ירידה מהעץ הבנוי מהצהרות נחרצות בנוסח “לא נחזיר אף שעל", או “לא נשב איתו לעולם בקואליציה".
התרעות פיקוד העורף