אגלי זיעה כיסו את מצחי. הבטתי בעץ הגויאבה הטרי ששתלתי זה עתה וממש חיכיתי שתגיע ההרגשה הזו, התחושה הפנימית הזו, שתגרום לי לרצות לצלם את העץ ולהעלות את זה לסטורי באינסטגרם. היא לא הגיעה. חשבתי לעצמי שזה עניין של זמן. נכנסתי הביתה, מזגתי כוס מים, שתיתי ויצאתי שוב לחצר. עץ הגויאבה הצעיר עמד בקצה הגינה, יפה, גאה, זקוף. עליו הירוקים רקדו לקצב הרוח המערבית הקלה ששוטטה באוויר. אולם זה עדיין לא הגיע. התיישבתי, אמרתי לעצמי שצריך לתת לזה קצת זמן. חיכיתי ככה עוד דקה ועוד דקה ועוד דקה, אבל זה לא הגיע. באותו הרגע היה לי ברור, אני צריך לצאת מהאינסטגרם, אני לא שייך לשם. אני כנראה לא שייך לקהילה הזו, קהילת האינסטגרם. פתחתי את האפליקציה, נכנסתי להגדרות והקפאתי את החשבון. לא שיקרתי לעצמי, ידעתי טוב מאוד מה זה אומר, היה לי ברור שברגע זה החלטתי לעזוב את העדר ולצאת לשוטט במרחב בגפי ובכוחות עצמי.
טעיתי טעויות איומות והכל נחשף כאן בכתב | ליאור דיין
הפרעות רשת: כך האינטרנט פוגע במצב הנפשי שלנו
העדר התרחק ממני עוד ועוד ונותרתי לבדי בעולם. עולם ללא עדכונים מאוהד בוזגלו על הזוגיות הפוליאמורית שלו עם אלכסה ומריה; עולם נטול נערות בבגדי ים במיטב החופים ונערים חטובים בחדרי כושר; עולם בלי מנות אוכל נוטפות פוטוגניה ונופים של חופשות. היה לי ברור שאני הולך לקראת עולם פחות צבעוני. ככה זה בחיים, אם אתה רוצה לקבל משהו, אתה חייב לשלם עליו במשהו אחר, והפעם התשלום תמורת עולם שקט ושליו הוא עולם חיוור. הסכמתי לעסקה. זה היה הרגע האחרון שלי באינסטגרם. מעתה לא אני ולא עץ הגויאבה שלי נהיה שם.
מאז שנטשתי את זירת הצילומים, הגינה שלי גדלה והתרחבה. המלפפון הרוסי ששתלתי הגיע לממדים מרשימים, וכמה מפרחי כובע הנזיר החלו ללבלב. גם עץ הגויאבה גדל. אני משקה אותו אחת לכמה ימים וכל פעם שאני עושה זאת אני מתבונן בו וסוקר את העלים הירוקים החדשים שהצמיח, ואני חושב לעצמי שכל עלה חדש כזה הוא בעצם כמו פוסט חדש באינסטגרם שלא ראיתי. כל יום העץ מתמלא בעוד ועוד עלים חדשים ואני מתבונן ורואה המון פוסטים. בעולם החדש שלי לעלים של עץ יש משמעות מאוד רחבה.
אני חייב להודות שיש משהו משחרר בלא להיות בזירה הזו. רק בדיעבד הבנתי את זה: כשאתה שם, בעולם האינסטגרמי, במיוחד אם יש לך איזושהי נוכחות ציבורית, אתה ממש מרגיש שאתה עובד באפליקציה ולא שהיא עובדת בשבילך. הריצה הבלתי נגמרת הזו אל עבר הוויראליות היא הריצה המעייפת בתבל. כמה שלא תנסה להתעלם מזה, הדבר בלתי אפשרי ואתה חי בתחושה מתמדת שאתה מחויב להזין את מפלצת תשומת הלב וכל דבר בחייך נבחן תחת השאלה ״האם להעלות את זה? האם זה יביא לי לייקים?״.
הכי מטרידות הן הדמויות הציבוריות שנמצאות שם ואתה ממש רואה איך הסביבה שלהן - הילדים, בני הזוג, החברים - הופכת ללא יותר מאביזרים בריצה הגדולה שלהן אל עבר הוויראליות. דוגמה אחת לכך היא למשל מאיה ורטהיימר, שנדמה שמייצרת סטוריז במהירות יותר גדולה ממה שמייצרים כלי חיתוך במפעל ישקר של משפחתה. ובסטוריז האלו אפשר לפגוש פעם אחר פעם את בתה הקטנה, שנדמה כאילו מאז שנולדה ראתה יותר את העדשה האחורית של מצלמת האייפון של הוריה מאשר את פרצופם. ובכלל נדמה לעתים שהילדה הזו היא העובדת המצטיינת במפעל החיים של אמה - הלא הוא דף האינסטגרם שלה בעל 500 אלף העוקבים, שמעבר לו היא פתחה גם דף אינסטגרם לבתה שלו 80 אלף עוקבים. כמויות התמונות שלה שעולות הן בלתי נתפסות, והיא גם נשאלת שאלות על ידי אמה ומתבקשת לשיר כל מיני שירים. אולי שח״ם (איגוד השחקנים) צריך לדאוג לקטנה לתשלום ראוי על ההשתתפות שלה בסרט הבלתי נגמר של חייה, שאין לנו מושג אם היא מעוניינת להשתתף בו.
כל זה לא מנע מוורטהיימר לבקש מעוקביה לפני כמה חודשים לא לצלם את הילדה אם הם נתקלים בה ברחוב. ״אם אתם רואים אותה, תתעלמו, אל תבקשו ממנה תמונה. בשביל שהיא תחיה חיים נורמליים, פשוט תתעלמו ממנה, כמו כל ילד אחר". כן, ככה היא ביקשה. ובכן, מאיה, אולי הדבר היה נחסך מראש אם לא היית הופכת אותה לספקית תוכן מרכזית בדף האינסטגרם שלך. זה מזכיר לי רגע במשפט הדיבה של ג׳וני דפ נגד אמבר הרד, שבו נחשפה התכתבות אי־מייל בין הרד לסוכן שלה. בהתכתבות היא מתלוננת בפניו שהיא מרגישה שכולם נכנסים לחייה הרומנטיים ואין לה מנוחה ורגע של שקט. ״ובכן״, כתב לה הסוכן, ״אולי אם תצאי עם אנשים פחות מפורסמים מג׳וני דפ ואילון מאסק, הדבר יקרה. כל עוד את יוצאת עם פיגורות כאלה, אין לך על מה להתלונן. יש מספיק גברים שווים שאינם מפורסמים״.
בכל מקרה נשאלת השאלה איך אני מנצל את הזמן הפנוי שלי בעולם נטול אינסטגרם. אז זהו שאני חייב לומר שלא התחלתי לקרוא סארטר או לאפות חלות. למעשה הפעם האחרונה שבה נתקלתי בסארטר הייתה דווקא כשעוד הייתי באינסטגרם ומישהו העלה תמונה שלו ושל בת זוגו מישל דה בובאר על סירת קיאק ביחד עם פידל קאסטרו.
אני לא יודע אם אני בכלל עושה משהו עם הזמן הזה. נדמה לי שאני פשוט מבזבז אותו על משהו שטותי אחר. אבל כמעט כל יום אני יוצא לחצר ומביט על עץ הגויאבה, ואני באמת מנסה להבין אם יש בי התחושה הזאת שתגרום לי לרצות לצלם ולהעלות. עד כה ההרגשה הזאת לא הגיעה.