העדר התרחק ממני עוד ועוד ונותרתי לבדי בעולם. עולם ללא עדכונים מאוהד בוזגלו על הזוגיות הפוליאמורית שלו עם אלכסה ומריה; עולם נטול נערות בבגדי ים במיטב החופים ונערים חטובים בחדרי כושר; עולם בלי מנות אוכל נוטפות פוטוגניה ונופים של חופשות. היה לי ברור שאני הולך לקראת עולם פחות צבעוני. ככה זה בחיים, אם אתה רוצה לקבל משהו, אתה חייב לשלם עליו במשהו אחר, והפעם התשלום תמורת עולם שקט ושליו הוא עולם חיוור. הסכמתי לעסקה. זה היה הרגע האחרון שלי באינסטגרם. מעתה לא אני ולא עץ הגויאבה שלי נהיה שם.
מאז שנטשתי את זירת הצילומים, הגינה שלי גדלה והתרחבה. המלפפון הרוסי ששתלתי הגיע לממדים מרשימים, וכמה מפרחי כובע הנזיר החלו ללבלב. גם עץ הגויאבה גדל. אני משקה אותו אחת לכמה ימים וכל פעם שאני עושה זאת אני מתבונן בו וסוקר את העלים הירוקים החדשים שהצמיח, ואני חושב לעצמי שכל עלה חדש כזה הוא בעצם כמו פוסט חדש באינסטגרם שלא ראיתי. כל יום העץ מתמלא בעוד ועוד עלים חדשים ואני מתבונן ורואה המון פוסטים. בעולם החדש שלי לעלים של עץ יש משמעות מאוד רחבה.
אני חייב להודות שיש משהו משחרר בלא להיות בזירה הזו. רק בדיעבד הבנתי את זה: כשאתה שם, בעולם האינסטגרמי, במיוחד אם יש לך איזושהי נוכחות ציבורית, אתה ממש מרגיש שאתה עובד באפליקציה ולא שהיא עובדת בשבילך. הריצה הבלתי נגמרת הזו אל עבר הוויראליות היא הריצה המעייפת בתבל. כמה שלא תנסה להתעלם מזה, הדבר בלתי אפשרי ואתה חי בתחושה מתמדת שאתה מחויב להזין את מפלצת תשומת הלב וכל דבר בחייך נבחן תחת השאלה ״האם להעלות את זה? האם זה יביא לי לייקים?״.
בכל מקרה נשאלת השאלה איך אני מנצל את הזמן הפנוי שלי בעולם נטול אינסטגרם. אז זהו שאני חייב לומר שלא התחלתי לקרוא סארטר או לאפות חלות. למעשה הפעם האחרונה שבה נתקלתי בסארטר הייתה דווקא כשעוד הייתי באינסטגרם ומישהו העלה תמונה שלו ושל בת זוגו מישל דה בובאר על סירת קיאק ביחד עם פידל קאסטרו.
התרעות פיקוד העורף