יש לי ויכוח קבוע עם אחד הבנים שלי. הילד, שיהיה בן 20 בחורף הקרוב, חולה וינטג'. מסתובב בג'ינס של רנגלר. מצלם במצלמות פילם ישנות. כשהוא עורך סרטונים, הוא משתמש באפקט שמדמה קלטת VHS מהאייטיז. וכמובן שגם במוזיקה, הוא מעדיף את הצלילים שלו בסלילים. או תקליטים. או כל פורמט אחר שאפשר להחזיק ביד. אני מבין לגמרי את הצורך שלו במוצר מוחשי, בתוך העולם הדיגיטלי ונטול הפנים שהוא נולד לתוכו.

אבל הטענה שלי, והיא שיוצרת את הוויכוח הנצחי בינינו, היא שחזרה לטכנולוגיה ישנה מהווה אקט מלאכותי, הנוגד את דרך הטבע. משהו שעשוי לספק מענה לגעגוע, או להיות גימיק נחמד, אבל לא לסמן תהליך חדש ומשמעותי. הרי השיפורים הטכנולוגיים נבעו מצורך המוני מסוים, אחרת הם לא היו תופסים. אז למה ללכת נגד האבולוציה?

תחשבו למשל על הצילום הדיגיטלי, לעומת צילום בפילם. נכון, המהדרין ימצאו איכויות ייחודיות במודל הישן. אבל עבור רובם המוחלט של האנשים, הטכנולוגיה הנוכחית עדיפה בכל פרמטר - נוחות, מחיר, זמינות וגו'. הבן שלי, שהוא לא פראייר, טוען בתגובה שלכל אורך התרבות האנושית היו תהליכים של רטרו, שהעשירו את ההווה. נאמר, כל הרעיון של הרנסנס היה להחיות את התקופה הקלאסית. והתחייה הזו ייצרה שיפור תרבותי בהשוואה להווה דאז, שהיה ימי הביניים.

הוויכוח הזה מתנקז אצלי לנקודה מסוימת אחת, שגורמת לי - בגששית מדוברת - למקרה קשה של סכיזופרחה. או, אם תרצו, אמביוולנטיות. ואני מדבר על תחייתו של הוויניל. מצד אחד, אני זוכר בחדות מדהימה את ההתלהבות מהרעיון של קומפקט דיסק, שיחליף את התקליט. העובדה שאתה לא צריך להחליף צד, שאין חשש משריטות ואין צורך לנקות, ושאפשר אפילו להעביר שירים בשלט רחוק, נראתה לי אז לא פחות מנס. ומהרגע שהחלפתי פורמט, לא הבטתי אפילו פעם אחת לאחור. לכן הרצון המתחדש להקשות על עצמך כצרכן מוזיקה נראה לי כמעט מגוחך. קניתי פטיפון לפני כמה שנים, מתוך היסחפות בטרנד, ומהר מאוד הוא החל לצבור אבק. הפרקטיקה הייתה מגושמת מדי.  

אבל מהעבר השני, משהו בהתעסקות המחודשת הזו בעולם התקליטים פורט אצלי על מיתרים שכבר החלידו מזמן. התנועה הזו, של דפדוף בין תקליטים בתוך חנות; ואפילו ההליכה ברחוב עם שקית ניילון מתנפנפת ובתוכה ויניל כבד, כל אלה נראות לי כמו חלק בלתי נפרד ממני שרק חיכה לצלצול השכמה. ואני ממש נקרע בין העונג הישן והמתוק, ובין הקול העכשווי שאומר לי - חליכ, זה מגוחך (כן. גם הקול העכשווי שלי מדבר כמו באייטיז).

השבוע הקונפליקט הזה הגיע לנקודת רתיחה, כשצירפתי לתקליטייה הישנה את ההוצאה המחודשת של אלבום הבכורה של פונץ' (בלייבל “זהב שחור" מבית האוזן השלישית). יצירה שכשיצאה לפני 30 שנה הרטיטה את לבי, ומאז לא שמעתי אותה כאלבום אורגני ורציף, מהטעם הפשוט שמעולם לא יצאה בגרסת דיסק, או אלבום דיגיטלי. פחדתי מאוד, לפני שהנחתי עליה את המחט. כמו רגע לפני מפגש עם אהובת נעורים. הגעגוע והזמן צובעים הכל בגוונים כל כך בורקים, עד שאתה יכול רק להתאכזב.

אבל מהרגע שבו הגיטרה של אלי שאולי החלה לנסר את הדרך ל"עדינה", ועד למכת הקונגס האחרונה של שלומי רוזנבלום ב"אדי", השתלט לי על הפרצוף חיוך אינסופי. אפילו ברגע שבו החלפתי צד. החיבור הפונצ'י הבלתי אפשרי בין עוצמה מתפרצת ואנדרדוגיות מופנמת עדיין חולל בי קסמים. וברצועה השלישית, “אני מאוהב בבחורה מבת ים", צרחתי עם יוסי בבליקי את ה"או או" הישן והטוב, בדציבלים שהגיעו עד לחולון.

תקליט הבונוס המצורף, עם דמואים ראשוניים של השירים ועוד כמה תופינים שלא שמעתי עידנים כמו “ג'קי", כבר כבש אותי סופית. ואז הבנתי שהבן שלי צודק. אין שום הבדל מהותי בין חזרה למוזיקה שגדלת עליה, והטכנולוגיה שמנגנת אותה. כל עוד אתה עושה את זה מתוך הנאה אמיתית, ולא מכניעה לטרנד. 