שעת ערב מאוחרת, אישה עומדת לבדה, ממתינה בכניסה לבניין. מישהו עומד מאחוריה, מחכה שהיא תיכנס לפניו. היא מעדיפה לתת לו לעבור. "לא יקרה לו כלום", היא אמרה לעצמה, קצת נבוכה מהסיטואציה, בפרט כשמדובר בכניסה לבניין שלה. והשכן, שגם ככה לא מבין אותה, צריך לחוות את הסיטואציה הלא ברורה הזאת עכשיו.
היא הייתה אומנם נבוכה, אבל גם רגועה ביודעה שכאשר עובר חתול שחור קרוב אליה, היא צריכה שמישהו אחר שאינו מודע למתרחש יעבור לפניה. כך שניהם יינצלו. ממה? אלוהים יודע. אם יש אלוהים כמובן.
הסיפור הזה הוא חלק מאמונה עתיקה, שלא ברור מאיזו דת או עדה היא לקוחה, אבל שמעתי אותו בווריאציות שונות ומשונות. אני בכלל גדלתי על האמונה שחתול שחור הוא סגולה למזל, כמו למשל כשחולמים על דגים או על מפתחות. אבל לכי תדעי עכשיו מה נכון ומה לא, ומי צודק, היהודים או הנוצרים, האשכנזים או הספרדים. ואם את בכלל חצי-חצי, אז אכלת אותה בדין רודף של אמונות משני צדי המתרס.
קוראים לי טליה ומתברר שאני אישה מאמינה. גם באלוהים וגם בכוסות רוח המוצבות בפינות שולחן. שלא תחשבו שזה מסתכם בכך. ידעתם שאסור לשתות מכוס מים לא מכוסה שהייתה מונחת ליד מיטתכם בלילה? האמונה הטפלה מספרת שהשדים יכולים לצלול בה.
ומה קורה כשזורקים בלילה זבל? הרוחות הרעות רק מחכות שהפתיינים ביניכם יפתחו את הפח בחשיכה כדי לחדור לכם לשדה האנרגטי ולהרוס לכם את היום. נשברה לכם כוס? צריך לצעוק מיד "מזל טוב", כי נשברה עין. מה יקרה אם לא תצעקו? סביר שתדרכו על חתיכת זכוכית שתישאר שם לנצח גם אחרי שתי ספונג'ות. לא, סביר שזה לא יקרה כי לא צעקתם, אבל הרבה יותר קל להאשים את האמונה הטפלה כשמשהו בחיים לא מסתדר.
ואם יצאתם מהבית ושכחתם משהו, אז רגע לפני שאתם חוזרים לקחת אותו תעצרו מול המראה ותסתכלו על עצמכם, כן, על עצמכם. תשתהו שם כמה שניות, ואז תצאו שוב. למה? ככה הקוסמטיקאית שלי אמרה, ומאז אני לא יכולה להתעלם מזה. לפני נסיעה ארוכה עדיף שתשבו בשקט כמה דקות על הספה, אחרי שאתם כבר ארוזים. סגולה למזל, אם אתם רוסים, או רק רבע רוסים. וכולנו צריכים את הסגולה הזו בימים אלה.
וכמובן, אל תספרו לאף אחד שום דבר לפני שהוא קורה. לשונות רעות, צרי עין, חמסה חמסה וטפו טפו לא חסרים בסביבה. לדפוק על עץ לא עוזר אף פעם, אבל גם לא מזיק.
אמונות טפלות הן לא רק עניין עדתי. הן מתגבשות גם בקטע משפחתי וחמולתי. זאת אומרת, כאלה שעוברות מאמא לבת ומבת לנכדה וכן הלאה, לפעמים גם משכנה לשכנה וממשפחה למשפחה, ומקבלות צביון מוזר ככל שהן מדלגות במעלה הדורות ומתערבבות אלו באלו.
אנחנו יכולים להתעלם מהן לנצח, לומר שזה שטויות, שאנחנו לא מאמינים בסמלים, בחזיונות ובאמונות שאין להן בסיס, אבל היופי באמונות הללו הוא שאת יכולה להיות האישה הרציונלית ביותר שלא מאמינה בשום דבר שאין לו הסבר מדעי או ביסוס, ועדיין לזרוק קורט מלח מעבר לכתף אחרי שמישהו רב איתך בבית, להדליק עלי מרווה, לשרוף במחבת תמהיל צמחים ולטמון אותו באדמה ולעשות כל מה שניתן רק כדי להוציא ולסלק את העין - של החתול, של השכנה, של החברה הלא מפרגנת.
לא כי את באמת מאמינה בזה, אלא רק כי פעם כשהיית ילדה שמעת שהבת של השכנה שלא חיכתה שמישהו ברחוב יעבור במקומה אחרי החתול השחור, נפלה במדרגות, ואת לא רוצה לקחת סיכון. הרי מי מאיתנו לא בדקה בכל פעם אחרי פרידה אם אי־אז במהלך הקשר היא ישבה בטעות בפינת שולחן? זה סימן לרווקות נצח. לגברים, אגב, פינות לא מזיקות ליחסים.
קל יותר להאמין באמונה טפלה מאשר להיאחז באמונה רגילה רק כי אנחנו מבטלים אותה מיד. מבטלים, עד שהספק מתחיל לחלחל בתוכנו ולא נעים לנו להודות בו, אז אנחנו מעמידים פני גיבורים. מה? מה פתאום! אנחנו לא באמת מאמינים שאם נחצה מתחת לסולם לא נגבה או שאם נניח את התיק על הרצפה זה יפגע לנו בתזרים הכלכלי.
כך חשבתי, ומיד הרמתי את התיק שהיה מונח ליד הכיסא בבית הקפה. שיהיה, גם ככה מלוכלך פה, והוספתי תירוץ פנימי שעם כסף לא מתעסקים בימים כאלה של משבר כלכלי ויוקר מחיה. ואז שמתי לב שמשהו דוקר אותי בבטן. אבוי, זו פינת השולחן. הזזתי את הכיסא בנונשלנטיות כמה סנטימטרים ימינה, ועשיתי רעש רב. אישה שישבה לא רחוק הביטה בי וחייכה. כנראה גם היא אישה שבורחת מפינת שולחן. כך או כך, זה עדיף מטינדר.