יש גם דברים טובים בטוויטר. השבוע, לדוגמה, ראיתי שם ציוץ חד אבל גם נוגע ללב של עדנה חלבני, המתאמת המיתולוגית של ביקורי מנהיגים בלשכת ראש הממשלה לדורותיה. "בתחילת השבוע הבא אני פורשת", היא כתבה, "ורוצים לעשות לי מסיבה. חשבתי את מי אצטרך להזמין. את גולדה, רבין, בגין, שמיר, פרס, שרון, לא אוכל להזמין.
את נתניהו כן, ברק אזמין, אולמרט אזמין, בנט חייבת, לפיד חייבת, אבל השאלה אם נתניהו יסכים לשבת ליד בנט, ברק ואולמרט, ואם אולמרט יסכים לשבת ליד נתניהו וברק, ואם ברק יסכים לשבת ליד נתניהו ואולמרט. רק בנט יסכים לשבת ליד כולם, ולפיד יישב ליד בנט ואולמרט, אבל טיב יחסיו עם השאר בלתי ידוע לי עדיין. אז לסיכום, אוותר על מסיבה לרגל 50 שנות עבודה, כי מלחמות עולם לא יהיו במשמרת שלי. היו שלום!".
השאלה האמיתית היא כמה לשלשת ציפורים צריך לעבור בטוויטר כדי להגיע לדובדבן כזה, שמתמצת בעדינות מכובדת את סדרי העדיפויות הקלוקלים של נבחרינו. התשובה היא – המון. בסוף, הכל שאלה של מידות, ואם פעם הרשת החברתית הייתה מעניינת ומרחיבת אופקים ב־80% מהזמן, ובשוליים הייתה טינופת שצריך לסבול למען חופש הביטוי, הרי שהיוצרות מזמן התהפכו. אם לומר את האמת – הלוואי שרק 80% מהתוכן ברשתות היה שקרי, אלים, מזויף, נמוך, מכפיש ומניפולטיבי.
למרבה האירוניה, מלחמות העולם שחלבני רוצה להימנע מהן ולכן צייצה בטוויטר, מתעצמות בגלל טוויטר. שומר נפשו ירחק, ומצד שני – העיתונאים המובילים נמצאים שם 24/7, וכמובן גם הפוליטיקאים הרלוונטיים. לכאורה, מי שרוצה לדעת מה קורה חייב להיות שם ולספוג את הרפש, ומכיוון שכולם שם והכל קורה בזמן אמת, חייבים להגיב במהירות על כל דבר, וכמה שיותר קיצוני וכעוס.
אמצעי התקשורת המסורתיים חשים שהעולם יקרוס אם לא ידווחו מיידית על כל מה שקרה במדיה החברתית, וכך הגענו עד הלום. אלה לא רק מנהיגינו – סדרי העדיפויות של כולנו מחורפנים ונראה שיסודות החירפון נמצאים בטוויטר, ומשם ההשלכות רבות. תחשבו כמה הדהודים של "נדרוס! נדרוס! נדרוס אותם!" שמעתם בשבוע האחרון, ולא, הכוונה היא לא לחמאס ולחיזבאללה שאותם רוצים לדרוס. במציאות ההזויה שלנו, חיזבאללה רק מפריע מדי פעם למלחמות האמיתיות שלנו, עם איומיו המשעממים לפתוח במלחמה.
אלימות מטאפורית
הכל פיגורטיבי, כמובן. הדריסה היא רק מטפורה, והוצאה להורג של הפרקליטות גם היא רק מטפורה, כמו גם שריפת אולפן טלוויזיה על יושביו. חלק מהחירפון הוא המחשבה הכנה שזה ממש בסדר להתבטא ככה במרחב הציבורי, ומי שמעיר על השפה הוא צבוע, מטומטם או סותם פיות, כי כולם עוסקים בספרות יפה ובמטפורות פיוטיות.
שמרית מאיר, היועצת המדינית לשעבר של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, סיפרה בראיון לעיתונות עד כמה החירפון בטוויטר משפיע על קבלת ההחלטות. לאור הפעילות הענפה של הליכוד, סמוטריץ' ובן גביר בטוויטר, ברור שזו לא תופעה שהיא ייחודית לממשלת השינוי.
ההשלכות של שיח הביבים שמתחולל שם הן רבות.
למעשה, כל הזמן מתקיימים מאות ואלפי ניסיונות להבעיר ולהפחיד, והתוצאה היא שכרגע אנחנו אומה שמפחדת בעיקר מעצמה, ומסיבות מופרכות לחלוטין. נדמה שאיבדנו את היכולת להגיע לקונצנזוס, אבל זה לא נכון. נושאי המחלוקת מועצמים פי כמה רק כדי ליצור בידול בין האופציות הפוליטיות. אלה מחלוקות ציניות שמטרתן מנדטים ושליטה. כך שמה שבאמת מפחיד הוא אובדן היכולת לראות את הנושאים הרבים שעליהם דווקא יש לנו קונצנזוס.
תראו למשל את סיפורו של סגן ראש מח"ש לשעבר שפורסם השבוע. פעם סיפור כזה היה מכריע בחירות, או לפחות מטה את הכף לכיוון ברור. אבל היום הסיפור קיבל תפנית מהירה, שהזכירה את גלגולה של פרשת פגסוס שהסעירה את המדינה בתחילת השנה, ואז התפוגגה. נדמה שלא משנה מה נאמר ועל מי, מתישהו הדברים יתכנסו לאחת מתיאוריות הקונספירציה שמתוחזקות באופן קבוע בטוויטר, ומטרתן לשמר בייסים פוליטיים (זה נכון שבעתיים אם מסתבר שהדובר שהרגע סיים להתראיין החליט לרוץ לפוליטיקה).
תמיד היו ניסיונות להדביק סיפורים מפוקפקים ליריבים פוליטיים, זה לא חדש. מה שחדש הוא המהירות שבה זה קורה, הנגישות ויכולת הביצוע. השבוע ניסו לחגוג על משבר הסוכנות היהודית ברוסיה כאילו היה הוכחה ל"חולשתו" של ראש הממשלה יאיר לפיד. אבל החולשה אינה של לפיד, אלא של המצב הפוליטי בישראל.
רק השבוע פורסם דוח מבקר המדינה לגבי מבצע שומר החומות, כולל הפרעות והטילים שהביא עלינו, שקרה בזמן ממשלת המעבר של נתניהו. זו גם הסיבה לרטוריקה התורנית של נסראללה. הסכנה נובעת מחוסר יכולתנו לשלב ידיים, ואפילו לשבת יחד במסיבת פרידה לחלבני. מהפיצול הפנימי שיותר מדי פוליטיקאים נלכדו בו, וגם יותר מדי עיתונאים.
חופש הביטוי כתירוץ
התוצאה היא שעבור בעלי הבינה, שום דבר כבר לא אמין. ברור שחלק מהסיפורים נכונים, אבל לך תדע איזה, וכמה סיפורים מוטים תצטרך לבלוע כדי להגיע מדי פעם לסיפור אמיתי. השבר לא נגרם משקרי עיתונאי השמאל או מטרלול העיתונות הביביסטית, אלא מהעובדה שרוב המידע נתפס כשייך לאחד הזרמים. הרבה אנשים אינטליגנטיים מאסו לא רק בטוויטר, אלא גם באמצעי התקשורת. נדמה להם שאין טעם, כי בכל מידע עלול להסתתר ספין.
אם הייתה לנו מנהיגות אמיתית או עיתונות אמיתית, היינו מבינים שעדיף לשלב ידיים לפחות בנושא הזה, ולהגביל נוכחות של גורמים ציבוריים רשמיים בטוויטר. כרגע זה לא עובד ככה, כי כולם מפחדים להיות הפראיירים היחידים שלא ינצלו את ביב השופכין, וחלילה יישארו מאחור. התירוץ הוא כמובן חופש הביטוי, שלרוב מלווה בצווחות של אנשים על כך שסותמים להם את הפה בברוטליות. כידוע, מי שסותמים לו את הפה בברוטליות לא מושלך למרתפים אפלים ומרקיב בהם עד למותו הנוראי מבלי שאיש יידע על כך, אלא מפוצץ את הטוויטר ואחר כך מוזמן לדבר על זה בכל האולפנים.
אנחנו בעידן של עודף, לא של חוסר יכולת להתבטא. כרגע כולם מבזבזים בפעם החמישית את כספי מימון המפלגות (שהם כספי המסים של כולנו), כדי להבטיח שהם ורק הם יורידו את יוקר המחיה הבלתי נסבל. אבל אין מה לדאוג ואין מה לריב – לא אלה ולא אלה יורידו. זה מה שקורה בסוף עם מריבות הטוויטר, נשאר רק הרעל. תוצאות דורשות עבודה רצינית של ממשל יציב. כזה שיש לו זמן ואנרגיה לעבוד על פתרונות, ולא רק על מאמצי טוויטר מתוחכמים שנועדו להשאיר את ממשלתו הצרה בשלטון.