להבליג – לא. להרכין ראש – לא. אבל גם לא להתגרות במעצמה במצוקה שלא לצורך. בייחוד כשמדובר במעצמה לא לגמרי דמוקרטית, שמה שקובע בה הוא פחות דעת הקהל ויותר הרצון הטוב של המנהיג. הגרוע מכל הוא להתגרות במעצמה כזו, שהינה בעלת השפעה עצומה במדינה הגובלת בישראל ובעלת קשרים מצוינים עם איראן.
כיאה למדינאי מנוסה ובנו של היסטוריון, נתניהו הצליח במשך השנים לכונן יחסי אמון וקרבה עם מנהיג רוסיה. אלא שלהרוס קל יותר מאשר לבנות. ראש הממשלה יאיר לפיד, שהטיפול שלו בעניינים מדיניים מזכיר היפופוטם המבצע מעברים מגושמים בין פלייה לרלווה בשיעור בלט, הצליח לחולל פלא דיפלומטי: ליצור הסכמה נדירה בין רוסיה לפולין, ששתיהן מאוחדות סביב יחסן כלפיו.
קצת היסטוריה. הרומן הרוסי עם העם היהודי החל בימי בריה"מ, כאשר הצבא האדום, על מאות אלפי חייליו היהודים, שחרר את מחנות הריכוז ועצר את מכונת ההשמדה הגרמנית. זאת כאשר המערב, שכבר שלט בשמי אירופה, נמנע מלהפציץ את מסילות הברזל לאושוויץ.
הרומן נמשך כאשר באמצעות צ'כיה סיפקה בריה"מ ליישוב היהודי בא"י תחמושת ונשק, בעוד המערב, פרט לצרפת, מטיל אמברגו נשק על היישוב היהודי, הנתון בסכנת הכחדה. וגולת הכותרת: בכ"ט בנובמבר 1947 הורה יוסיף סטלין לגרורותיו באו"ם לתמוך בהקמת המדינה היהודית והטה את הכף לקבלת ההצעה ברוב הנדרש של שני שלישים.
אכזבתו הברורה של סטלין מכך שממשלתה הסוציאליסטית של ישראל בחרה להפנות לו עורף ולהצטרף לגוש המערבי, השביעה אותנו מרורים רבים. רק היסטוריונים יקבעו אם ההתפרצות האנטישמית ברוסיה בתחילת שנות ה־50, שהגיעה לשיאה בעלילת הדם נגד הרופאים היהודים, הייתה זו שהרחיקה את ישראל מרוסיה. או שלהפך, היא הייתה תולדה של תחושת הנבגדות הזו של סטלין, שראה בהתנהגות ישראל כפיות טובה.
עסקת הנשק של צ'כיה עם מצרים הייתה המשך טבעי לקרע. היא הובילה למלחמת סיני ב־1956 ולנסיגה המבוהלת מחצי האי בשוך המלחמה, תחת איום הטילים של ראש הממשלה הרוסי ניקולאי בולגנין. הבחירה במערב הדמוקרטי על פני שמש העמים, סטלין, הייתה בלתי נמנעת בזמנה.
כמו ילצין, שאף פוטין מלכתחילה לחבור למערב, לבנות כלכלה חופשית, להצטרף לנאט"ו, ומעל לכל לבנות דמוקרטיה המותאמת לאופי הרוסי. על תוכניתו של פוטין להעמקת הדמוקרטיה ברוסיה סיפר לי לפני שנים פרופ' סרגיי מרקוב, אז יועצו הקרוב של פוטין ועורך ה"טיימס" של מוסקבה, והיום חבר בכיר בדומה. פוטין תכנן מעבר למודל של דמוקרטיה דו־מפלגתית, אבל כזו הכפופה לראש מדינה בעל סמכויות. משהו כמו המודל הירדני. אלא שבמקום מלך, כיאה לרפובליקה, ראש המערכת ומקור הכוח יהיה נשיא נבחר. פוטין רצה ליצור סינתזה בין מודל דו־מפלגתי "כמו במערב", ובין הכמיהה של העם הרוסי לצאר חזק ואוהב צדק, המרסן את הפוליטיקאים ומעמידם במקום כשצריך.
העיקרון הזה נכון גם לזירה הישראלית והמזרח תיכונית. לפיד הוא צדקן קלאסי. הוא שחקן בסדרות של טוב ורע. הוא כותב טורים וספרים של טוב ורע. הוא אינו מסוגל להבין ולהכיל מורכבויות. בין השאר, משום שהוא אינו מודע להן. כן, בשביל להיות ראש ממשלה טוב – צריך ללמוד היסטוריה. הרבה יותר מחמש יחידות בגרות. מי שממהר להציג לנו איגרת ברכה סטנדרטית של נימוסים, שיצאה ממשרדו של פוטין כדי לברכו עם כניסתו לתפקיד – ומנסה באמצעותה לשכנע את הציבור בארץ שהכל דבש ביחסי ישראל־רוסיה, מגחיך את עצמו לדעת. למי שאפילו קצת מבין בהתכתבויות דיפלומטיות – זה נראה כמו בדיחה גרועה.
אבל הבדיחה הזו היא על חשבוננו, ועלולות להיות לה משמעויות מרחיקות לכת והרסניות לאיזון הדק, המונע כיום מלחמה קשה ומסוכנת של ציר הרשע נגד ישראל. הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו כרגע זה מתאגרף כבד, גס רגליים, שחצן וחסר ניסיון, שנכנס בחליפתו הנוצצת לזירה וצועק "שופוני", כשמולו לוחם מתוחכם, שקט, אסטרטגי ורב־ניסיון - עם חגורה שחורה דאן 9 בטאקוונדו.
התרעות פיקוד העורף