להאזנה לטור המלא של קלמן

קריאת ההחלטה של השופטת בלהה גילאור - יו"ר הוועדה לבדיקת מינויים בחברות ממשלתיות, ובעבר נשיאת בית המשפט המחוזי בחיפה - שפסלה את הפרופ' יובל אלבשן מלכהן כמנכ"ל הביטוח הלאומי, צריכה להכות בהלם כל אדם היודע קרוא וכתוב.

לאחר דיונים ממושכים: נדחתה מועמדותו של יובל אלבשן למנכ"ל הביטוח הלאומי
עקב הסתה חמורה כנגד המדינה: ישללו רשיונות למספר בתי ספר במזרח ירושלים

גם מי שמכיר את האופן השכונתי־חלטוריסטי, שבו מתנהלים אצלנו הדברים לא פעם, ייאלץ להודות שהתנהלות כזו של ועדה, שבראשה עומדת נשיאת בית משפט מחוזי, שעושה צחוק מכל כלל סביר, היא משהו שלא היה מתקבל על הדעת, גם לו היה מדובר רק בהליך מינוי של סגן מנהל מחלקת גינון במועצה מקומית קטנה.

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 

שתי הערות מקדימות. הראשונה, לטובת הגילוי הנאות: פרופ' יובל אלבשן הוא חבר שלי. השנייה, שזה לא באמת משנה שהוא חבר שלי, משום שאין לי כל כוונה לטעון כאן שהוא ראוי לנהל את המוסד לביטוח לאומי. אין לי שום הבנה בנושא הזה, ואין לי שמץ יומרה לקבוע מי מתאים לתפקיד הזה ומי לא.

אז למה אני חושב שסיפור פסילת המינוי שלו על ידי ועדת המינויים בראשות השופטת גילאור הוא סיפור חשוב? משום שהסיפור הזה איננו סיפורו של אלבשן. הסיפור הזה פותח צוהר נדיר ומדאיג לאופן השערורייתי שבו מתקבלות כאן החלטות באשר למינויים הבכירים ביותר, והוא מלמד שוב עד כמה חיינו מנוהלים על ידי פקידים שלא נבחרו על ידי איש, שאין עליהם פיקוח של איש, ושיש להם כוח לעשות ככל העולה על רוחם.

ככל שאני עצמי תופס את הדברים, אזרחי ישראל בחרו שליחי ציבור שינהלו עבורם את המדינה. ואם שליחי הציבור הללו – במקרה הזה ראש הממשלה הנוכחי יאיר לפיד ושר הרווחה מאיר כהן - סבורים שיובל אלבשן הוא המועמד המתאים לנהל את הביטוח הלאומי, אז הוא המועמד הראוי לתפקיד הזה. וזה נכון, למרות אותה ועדת מינויים שקודם לכן סברה גם שעמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר, לא צריך להיות יו"ר התעשיה האווירית, ושאמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, לא צריכה להיות יו"ר חברת החשמל.

השופט אלכס שטיין זיקק היטב את הדברים, כאשר דחה את עתירת התנועה לאיכות השלטון, אחרי שהממשלה החליטה למנות את עמיר פרץ בניגוד לעמדת ועדת המינויים. "מי שנושא, בסופו של יום, באחריות ציבורית למינויו של מר פרץ כדירקטור בתעשייה האווירית הוא שר הביטחון ולא הוועדה. הצלחתו של מר פרץ בתפקידו... היא הצלחתו של השר, ולא של הוועדה. כך הוא גם לגבי כישלונו של מר פרץ, אשר ייזקף – אם מר פרץ ייכשל, חלילה, בתפקידו – לחובתו של השר ולא לחובת הוועדה".

השופטת בדימוס בלהה גילאור (צילום: יוסי זמיר פלאש  90)השופטת בדימוס בלהה גילאור (צילום: יוסי זמיר פלאש 90)

ישיבה בטלפון

אבל שימו את כל הפתיח הזה בצד, כי אחרי שתקראו איך הדברים עובדים בפרקטיקה, תבינו לבד עד כמה בעל הבית השתגע, כשהפקיר בידיה של ועדת המינויים הזו החלטות חשובות כל כך.

בואו נתחיל. פרופ' יובל אלבשן נפסל על ידי הוועדה מלכהן כמנכ"ל הביטוח הלאומי, אחרי שזו הסבירה בהחלטתה עד כמה מדובר במוסד משמעותי, שעוסק בנושאים קריטיים לכולנו, שמעסיק אלפי עובדים, שמגלגל קצבאות בעשרות מיליארדים. כשקוראים את הפירוט הזה, קל אכן להשתכנע שמינוי מנכ"ל למוסד מהסוג הזה דורש באמת התייחסות כבדת ראש. אלא מה? מתברר שוועדת המינויים בראשותה של השופטת גילאור, זו שהמינוי הזה היה כל כך חשוב ומשמעותי בעיניה, לא חשבה להטריח את עצמה להתכנס כדי לדון בו.

את ההחלטה לפסול את אלבשן, מסתבר, היא קיבלה בשיחת טלפון שהתנהלה בין חברי הוועדה. בלי להיפגש. בלי לשבת זה עם זה. בלי להסתכל בעיניים אחד לשני. מטורף ככל שזה יישמע, כך מתקבלות החלטות על מינויים בכירים בישראל.

כשלמדתי על העובדה הזו, פניתי מוכה הלם אל השופטת גילאור, כדי להבין בכמה מועמדים למינויים היא וחברי הוועדה המכובדת שלה דנו כך, באמצעות הטלפון, באותו יום. אתם מחזיקים חזק? ובכן, ב"כ־30 מועמדויות לכהונה". אני חוזר על זה כדי שיהיה ברור שכולם הבינו. 30 מועמדויות לתפקידים כאלה ואחרים נדונו באותו יום באותה שיחת טלפון. ואני שואל, באמת, שמעתם פעם על ועדה רצינית ש"מתכנסת" בטלפון כדי לאשר מינויים? העליתם בדעתכם שכך מתנהל גוף שאמור לפקח על כך שהמינויים יתקבלו באופן תקין?

הלאה. דיברנו על קבלת ההחלטות של "חברי הוועדה"? הנה עוד סיפור מעניין. בוועדה הזו היו חברים שלושה אנשים, אלא שעל מסמך ההחלטה שלהם שפסלה את אלבשן, חתומה, משום מה, רק אחת. השופטת בלהה גילאור. ולא רק שהשניים האחרים לא חתומים על ההחלטה, שמם אפילו לא מוזכר בה. יובל אלבשן, שהסתקרן לדעת מי פסל אותו, נאלץ לפנות במכתב אל הוועדה כדי לתבוע ממנה לספר לו מי האנשים שדנו בעניינו וקבעו שהוא לא מתאים. שהרי סוף כל סוף, בואו נודה על האמת, אנחנו לא באמת חיים באווירת פחד סיציליאנית, שבה יש חשש שאם המועמד יידע מי דן בעניינו, הוא ישגר אליו חוליית חיסול.

ובכן, אחרי הפנייה ניאותו בוועדה לגלות לאלבשן ששני החברים האחרים הם פרופ' אודי ניסן ועו"ד נורית אלשטיין. אלבשן הביט בשמות הללו ונראה היה לו שלא מופרך לחשוב שאחד מהם היה מצוי בניגוד עניינים, כאשר התיישב לדון בעניינו. אם היה יודע מראש מיהם חברי הוועדה, ייתכן שהיה מבקש לפסול את אותו חבר/ה. אלא שכאשר הכל מתנהל תחת מעטה סודיות, ולמועמד אין שום מושג מי אמור לקבל את ההחלטה העוסקת בו, ברור שאין לו שום יכולת לטעון טענות מהסוג הזה.

רגע, הסיפור רק מתחיל להתחמם. ב־3 ביולי פרסמה ועדת גילאור הודעה רשמית, שלפיה החליטה לא לאשר את מועמדותו של אלבשן לתפקיד מנכ"ל הביטוח הלאומי. עבר יום, עברו יומיים, ואלבשן לא הצליח להשיג את ההחלטה. שלושה ימים אחרי ההודעה, ב־6 ביולי, הוא התראיין אצל אסף ליברמן ואצלי ברשת ב'. "עוד אין לי את ההחלטה בידיים", אמר לנו, "כל מה שיש לי ולמשרד הרווחה זה רק ההודעה לתקשורת שיצאה, שאני בכלל שמעתי עליה מחברים בתאגיד. ארבע שורות - שאני לא עומד בתנאי הכשירות". זו הייתה טענה מפתיעה. "לא קיבלת עד עכשיו מהוועדה שום נייר או פתק שמסביר מה ולמה היא החליטה?", שאלנו בפליאה. "לא רק אני", השיב לנו אלבשן. "גם משרד הרווחה (המשרד הממנה – ק"ל). למרות בקשות, אין עוד החלטה מנומקת, אין עוד פרוטוקולים, אני אפילו לא יודע מי ישב בוועדה".

כמה שעות אחרי השידור הזה נשלחה סוף־סוף למשרד הרווחה ההחלטה, כשהיא נושאת את התאריך של אותו יום. אחזור שוב כדי שהדבר יהיה נהיר: ההחלטה לפסול את אלבשן נכתבה ונחתמה רק שלושה ימים אחרי שהשופטת גילאור הוציאה לגביה הודעה רשמית ומסודרת לעיתונות.

אלבשן, אגב, לא היה כלל חלק מההליך שדן בו. הוא לא ידע מי דן בעניינו, הוא לא ידע מתי דנים בעניינו, הוא לא נתבקש להתעמת עם הטענה שהוא לא מתאים לתפקיד. שאלתי השבוע את השופטת גילאור אם סביר שוועדה תפסול מועמד בלי להחליף איתו מילה, ובלי להעניק לו הזדמנות להסביר את הצד שלו. אם הרמטכ"ל המיועד מופיע בפני הוועדה שבוחנת את מינויו, למה שמנכ"ל הביטוח הלאומי המיועד לא יקבל את הזכות הבסיסית הזו?

זו תשובתה: "הוועדה אינה מזמנת את המועמדים שמועמדותם נבחנת על ידה להופיע בפניה, וכלל החומר הדרוש לה מונח בפניה". נהדר, אולי כדאי לאמץ את היוזמה הזו גם לטובת מערכת המשפט, שממנה הגיעה גילאור. שהרי, למה צריך לזמן את הצדדים ולשמוע אותם על הדוכן? יש כתב תביעה. יש כתב הגנה. "כלל החומר מונח", כמו שאומרת גילאור. אולי אפשר להסתפק בכך ולגשת ישר לכתיבת פסק הדין.

אלבשן, ששקל ללכת לבג"ץ, פנה לוועדה וביקש לקבל את הפרוטוקול של ישיבותיה. בתגובה נשלח לו מסמך שבוועדת המינויים מוגדר כ"פרוטוקול", שהוא איננו אלא אותו מסמך החלטה שעליו חתומה השופטת גילאור, מילה במילה. מסוג המסמכים שאפשר להגיד עליהם הרבה דברים, אבל פרוטוקול הם לא. אלבשן פנה וביקש לדעת עוד מה נאמר עליו בישיבות הטלפוניות שעסקו בו, וביקש גם את חוות הדעת המשפטיות שהובילו לפסילתו. הוועדה סירבה. "תמלול ישיבות הוועדה, וכן חוות דעת משפטיות המועברות לעיונה, הם פנימיים ואינם מפורסמים או מועברים", כתבה לו מנהלת הוועדה.

וכאן צריך להבין משהו חשוב. אם היו מתמודדים על התפקיד הזה כמה מועמדים, ואחד מהם היה מבקש את החומר הנוגע למי שהתמודדו מולו, והוועדה הייתה מתעקשת לשמור על החיסיון כדי שלא לפגוע בהם, היה בזה היגיון. אבל במקרה הזה, כל הדיון עסק באלבשן עצמו. ואם היו חוות דעת שקבעו שהוא לא ראוי או לא מתאים או לא כשיר, האם זה הגיוני שהן יוסתרו מפניו? איפה נשמע דבר כזה? פניתי אל ועדת המינויים וביקשתי לדעת אם כאשר התקיים הדיון הטלפוני בעניינו של אלבשן, היו על הקו קלדן או קלדנית שרשמו פרוטוקול, והאם שיחת הטלפון הזו הוקלטה ותומללה. בוועדה, במסגרת תפיסת השקיפות הכללית, סירבו להשיב לשאלה הזו.

אבל כל מה שקראתם עד עכשיו היה רק המבוא. השופטת גילאור, רגע לפני שהיא קובעת ש"המועמד אינו עומד בתנאי הכשירות הנדרשים לכהונה כמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי", עוברת על קורות החיים שלו, הרלוונטיים לענייננו, ועל הרקע הניהולי שהוא מביא איתו: ב־1997 הוא היה המייסד והמנהל של המחלקה המשפטית בעמותת "ידיד" למען זכויות חברתיות; ב־2000 הוא ייסד וניהל את חטיבת זכויות האדם במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן; ב־2003 הוא ייסד וניהל את המרכז לחינוך משפטי לזכויות אדם ולאחריות חברתית באוניברסיטה העברית, עם צוות של 14 אנשים ותקציב של 2 מיליון שקל.

מ־2007 הוא כיהן כיו"ר הקרן למפעלי שיקום - עם 72 מרכזי שיקום, מפעלים מוגנים ומכוני אבחון והשמה ברחבי הארץ, עם 550 עובדים, ועם תקציב שנתי מנוהל של 110 מיליון שקל. במקביל, הוא שימש סמנכ"ל ומנהל רשת מרכזי הזכויות של עמותת "ידיד", עם למעלה מ־100 עובדים וכ־400 מתנדבים ועם 27 מרכזי זכויות שסייעו ל־25 אלף בתי אב בשנה, באמצעות תקציב שנתי של 11 מיליון.

בהמשך הוא שימש דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו עם 4,500 סטודנטים, כ־200 עובדים ותקציב מנוהל שנתי של 113 מיליון שקל. והיום הוא דיקן הקמפוסים הרב־תרבותיים באונו, עם כ־200 עובדים ותקציב מנוהל שנתי של 181 מיליון שקל. לא ניכנס כאן לכל הבוכלטריה, שהרי אנחנו לא עוסקים כאן בשאלה אם אלבשן ראוי לתפקיד או לא, ולכן נלך ישר לעיקר.

המוסד לביטוח לאומי, מסבירה גילאור, מעסיק 4,500 עובדים, והיקף התקציב המינהלי שלו עומד על 2.2 מיליארד שקל. בעיקרון, מסבירה השופטת, המועמד צריך לנהל קודם לכן מוסד עם היקף פעילות דומה לזה שאליו הוא מבקש להתמנות, אבל במקרים שבהם מדובר במועמדות למוסד שהיקפי הפעילות שלו עצומים, דוגמת הביטוח הלאומי, כאלה שיש מעטים שניהלו כמותו בעבר, "נהוג לראות גם ניסיון בחברה עם היקף כספי של 10% מהיקפי התאגיד שאליו נבחנת המועמדות, כעונה על הדרישה...".

במילים אחרות, המינימום הנדרש הוא שהמועמד ינהל במשך חמש שנים מוסד שתקציבו עומד על 220 מיליון בשנה (10% מתקציב המוסד לביטוח לאומי). ואילו אלבשן, שניהל במשך חמש שנים ברציפות מוסד שתקציבו רק 113 מיליון לשנה, ובמשך קצת פחות משנתיים מוסד שתקציבו 181 מיליון, לא עומד בקריטריון הסף הזה.

ההחלטה הזו של גילאור הייתה מוזרה. מה זאת אומרת ש"נהוג" להסתפק בניהול של מוסד עם תקציב של 10%? למה לא 8%? למה לא 13%? איפה זה "נהוג"? בחוק? בפסיקה? בהנחיות היועצת המשפטית לממשלה? במסורת שעברה מדור לדור בין קהילות ישראל בגולה? אחרי שהתייעצתי עם כמה מומחים גדולים ממני לנושא, ואיש מהם לא ידע להגיד מה מקור המנהג הזה שציטטה גילאור, פניתי אל השופטת וביקשתי ממנה להצביע על המקור לנוהג הזה שעליו נשענה.

ובכן, לא תאמינו. לא רק אני לא מצאתי מקור לנוהג הזה. גם השופטת לא ידעה להצביע על המקור לנוהג הזה. וזה עניין שהופך את כל הליך המינוי להזוי עוד יותר. מגיע השר שאמור למנות בעל תפקיד, בוחר את האיש שנראה לו מתאים, ואז מגיעה שופטת העומדת בראש ועדת המינויים ומסבירה לו שאי אפשר למנות את המועמד שלו בגלל "נוהג" שהיא לא יודעת להצביע מי קבע אותו ועל סמך מה.

ועוד משהו, שאולי ייראה לכם קטן, אבל בעיניי הוא מלמד הרבה על התנהלות הוועדה הזו. רגע אחרי שקבעה שהניסיון הניהולי של אלבשן בעמותת "ידיד" לא רלוונטי ולא עומד בדרישות שלה, טרחה השופטת גילאור לפרסם במסמך ההחלטה שלה סיפור על "פנייה אנונימית" שהגיעה לוועדה, שלפיה העבודה של אלבשן בעמותת "ידיד", בניגוד למה שסיפר במסמכים שמילא, לא כללה היבטים ניהוליים. גילאור פירטה כיצד פנתה הוועדה לאלבשן, וזה הסביר כי מדובר בטענה שקרית, ושהתפקיד שלו כלל גם כלל את "מלוא מרכיבי הניהול".

שאלתי את גילאור מאיפה בא לה הרעיון להעלות על הכתב, בהחלטה שתסתובב אצל לא מעט גורמים, פנייה אנונימית שכזו, שמכפישה את שמו של המועמד ומציגה אותו כמי שהציג לה מסמך כוזב. "אם מכתב אנונימי היה טוען שהפרופ' אלבשן שדד בנק", שאלתי את גילאור, "גם אז היית מפרסמת את עיקרי המכתב במסמך ההחלטה, לצד תגובתו המכחישה של אלבשן?". זה מה שענתה השופטת: "על מנת להציג בפני השרים הממנים תמונה מלאה ככל הניתן, הוועדה מציגה בפניהם בהחלטתה את כלל החומר הרלוונטי שעמד בפניה, ובכלל כך פניות אנונימיות ככל שהתקבלו, ואת המענה שניתן להן".

זה די מדהים. משום שאם לשופטת היו היכולת או הרצון לבדוק את נכונותן של טענות שמגיעות אליה באמצעות פניות אנונימיות כאלה, ניחא. שתבדוק, ואם הטענות יתבררו כנכונות, שתקרע לאלבשן את הצורה. אבל אם אין לה יכולת לבדוק את הדברים, איזה עניין ותועלת יש בהדבקה מכוערת של הכתם הזה?

רגע לפני נעילת מסמך ההחלטה שלה, סיפרה גילאור ש"חברי הוועדה התרשמו מפעילותו החברתית הרבה, ומתשוקתו ורצונו העז של המועמד בשיפור חברתי", ומכך ש"במשך שנים מר אלבשן מקדיש את מרצו וזמנו – גם האקדמי – לביסוס השוויון והסיוע המשפטי, במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות". קבלת ההחלטה, מסכמת גילאור, "הייתה מורכבת".

וזו כבר אמירה מבלבלת. למה מורכבת? מה כל כך מורכב? הרי אמרת שהרף שלך קובע שמי שלא ניהל תקציב של 10% מהתקציב של הגוף שאותו הוא מיועד לנהל, לא יכול להתמנות. פשוט מאוד, לא? למה בכלל היה צורך בדיון ארוך בעניין? אם זה הקריטריון, אפשר היה לסיים את הדיון בתוך עשרים שניות. ובכלל, אם מדובר בהחלטה "מורכבת", איך זה שבמסמך ההחלטה, זה שמסביר למה אלבשן לא מתאים, לא רואים כלום מהמורכבות הזו. ואם זה באמת עניין מורכב, למה שלא תשאירי בידיים של השר, האיש שאחראי על המינוי הזה, להחליט? 

דיון מפורט

באה מדינת ישראל, ומתוך חשש למינוי של אנשים לא ראויים, הקימה מוסד שיהיה שומר סף. שיבדוק שהכל מתנהל באופן תקין. מה קיבלנו בפועל? ועדה עם כוח עצום, שפועלת במחשכים, בלי כללים ובלי תורת הפעלה, שאין לה קריטריונים, ושעושה מה שבראש שלה בלי לנמק ובלי להסביר. נדמה שהגיע הזמן למנות שומר סף לשומרת הסף הזו. או פשוט יותר: לפרק את הוועדה ולהחזיר את המינויים למי שהציבור בחר בהם לעשות את זה.

בתגובה לשאלות שהפניתי אל השופטת גילאור, נמסר: "כפי הרשום גם בהחלטת הוועדה, הוועדה קיימה שתי ישיבות בעניין מועמדותו של מר אלבשן - ביום 30 ביוני וביום 3 ביולי, שבמסגרתן נידונה המועמדות ונתקבלה החלטה. על מנת שלא לעכב את מסירת קביעת הוועדה, היא נמסרה עוד באותו היום לשרים, והודעה על כך אף נמסרה לתקשורת. כפי הנעשה פעמים רבות, בימים שלאחר מכן נכתבה ונחתמה ההחלטה. ההחלטה הועברה לשר הרווחה והשירותים החברתיים, שהעבירה למועמד, ביום 6 ביולי".

"בהתאם לנוהלי הוועדה, ניתן לקיים דיונים באופן טלפוני, והוועדה עושה כן רבות, בפרט לאחר התפשטות נגיף הקורונה. אין להסיק מכך כי ישיבות הוועדה אינן מעמיקות וכל חבר משמיע דעתו ומתקיים דיון מפורט בשאלות הנדרשות. אף בעניין מועמדותו של מר אלבשן התקיים דיון ארוך וממצה".

"בישיבה ביום חמישי, 30 ביוני, נידונו, בהתאם לסדר היום שנקבע מראש, כ־30 מועמדויות לכהונה בתאגידים שהוקמו בחוק ובגופים אחרים שהוקמו בחיקוק בהתאם לסעיף 60א לחוק החברות הממשלתיות, ולכהונה בחברות הממשלתיות. מאחר שהדיון בעניין מועמדותו של מר אלבשן לא הסתיים ביום 30 יוני, נקבעה ישיבה מיוחדת נוספת ליום ראשון 3 יולי, שבה נידונו גם מספר מועמדויות נוספות. בסוף הדיון המיוחד התקבלה החלטה בעניין אלבשן על דעת כל חברי הוועדה".

"מאז כינון הוועדה לפי חוק ובמשך שנים רבות, נחתמת ההחלטה על ידי ראש הוועדה, שעסוק אף בניסוחה, בעזרת הייעוץ המשפטי של הוועדה. לפיכך יו"ר הוועדה, השופטת גילאור, חתומה על כלל החלטות הוועדה. מובן כי ההחלטות מתקבלות על ידי כלל חברי הוועדה, פה אחד או בדעת רוב. ככל שקיימת דעת מיעוט נרשם הדבר בגוף ההחלטה, ונימוקי המיעוט נרשמים גם הם. טיוטות החלטת הוועדה לעניין מועמדותו של מר אלבשן הועברו לעיון והערות חברי הוועדה – פרופ' אודי ניסן ועו"ד נורית אלשטיין".

בהחלטות הוועדה לא נכתבים שמות חברי הוועדה. ואולם, ככל שמתבקש פרוטוקול הוועדה, כפי שנעשה על ידי מר אלבשן, שמות החברים שהשתתפו בישיבה מופיעים בו".

"לוועדה מומחיות רבת שנים בבחינת מינויים, והיא גיבשה במהלך השנים כלים לבחינתם לפי חוק החברות הממשלתיות, התשל"ה־1975, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופסיקת בתי המשפט שעסקו בנושא. בהתאם להנחיית היועצת המשפטית לממשלה 5000.6, שעניינה 'מינויים בחברות ממשלתיות ובתאגידים ציבוריים', לעניין סעיף 16א (2) (א), נדרש ניסיון בתאגיד שהיקף פעילותו דומה להיקף פעילותו של התאגיד שאליו מועמד אותו אדם. הוועדה מפרשת באופן מקל את המונח 'היקף פעילות דומה' ביחס לתאגידים או חברות בעלי היקפים גדולים במיוחד. זאת מאחר שלאור ההיקפים של החברות הממשלתיות או התאגידים הסטטוטוריים הגדולים במשק, יש קושי למצוא מועמדים בעלי ניסיון בגופים בהיקפים דומים".

"יובהר כי פרשנות זו של הוועדה ננקטה על ידה באופן שוויוני בכל המקרים שבהם הובאו בפניה מינויים בחברות או בתאגידים בעלי היקף עסקים גדול במיוחד".