להאזנה לטור של בן כספית

1. לא אחראי
ועדת החקירה הממלכתית לחקירת רכש הצוללות וכלי השיט עובדת בשקט, מתחת למים, כמו צוללת גרעינית חרישית, זה זמן מה. ההתמקדות היא באיסוף חומר. לא מן הנמנע שלא מעט חומר נעלם או נגרס, בטעות או בכוונה. אנשים שנחשפו לחומרים שנאספו עד כה מדברים על "ארגזים על ארגזים". אין לי מושג מה יש בתוכם. מעניין אם נעשה ניסיון להשיג את ההארד דיסק, או המפתח לענן שבו נמצאות אלפי שעות הקלטות סודיות מלשכת ראש הממשלה נתניהו, מאותה תקופה רלוונטית.

השופטת: "איך מירון נפתח בניגוד לתקנות הקורונה?" נתניהו: "תשאלו את היועמ"שים"

מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר העיד בפני ועדת החקירה הממלכתית לפרשת הצוללות

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן כי בלשכת נתניהו פעלה, ללא ידיעתו, מערכת סמויה של הקלטות שהקליטה הכל, כולל הכל. ירושה קטנה ונפיצה מתקופת אולמרט (ומפרשת הרפז הזכורה לרע). כשהדבר התגלה, פרצה מהומת אדירים בלשכה, מהומה שכללה את ראש השב"כ דאז נדב ארגמן, את היועמ"ש אביחי מנדלבליט, את היועמ"ש במשרד ראש הממשלה שלומית ברנע, את אנשיו של ראש הממשלה וכמובן את בנימין נתניהו עצמו.

איפה החומר? מה נעשה איתו? אני ממליץ למנכ"לית משרד ראש הממשלה הנוכחית נעמה שולץ, שזימנה את ראש אגף הביטחון במשרד, אלון חליוה, לשימוע (בנושאים אחרים), לשאול אותו מה עלה בגורלן של ההקלטות ההן. יכול להיות שטמונה בתוכן ראיית זהב כלשהי.

ביומנו של ראש הממשלה נתניהו, שחלקים מעטים ממנו נחשפו לאחרונה, יש ישיבת קבינט שאחריה שיחת טלפון עם הקנצלרית אנגלה מרקל, ומיד אחריה פגישה קצרה עם עו"ד דוד שמרון. אם יש הקלטות של כל זה, יכול להיות שלא צריך ועדת חקירה, או להפך: שיתברר שכל מה שהלשונות הרעות הפיצו בשנים האחרונות הוא עורבא פרח.

השבוע החלה הוועדה, שבראשה עומד נשיא בית המשפט העליון לשעבר אשר גרוניס, לשמוע עדים. שני הראשונים היו מנכ"לי משרד הביטחון לשעבר, אלופים במילואים לשעבר, עמוס ירון ודן הראל. בשבוע הבא המצעד הזה צפוי להימשך. מדוע העדויות נגבות בדלתיים סגורות, בניגוד למה שסוכם בוועדת החוץ והביטחון, שדנה בפורמט העבודה של ועדת גרוניס? כי אנחנו עדיין בשלב גביית העובדות הגולמיות. חלק מהן סודיות מאוד. לא מן הנמנע שהשניים יזומנו בהמשך לעדות בדלתיים פתוחות.

לאחר פרישתו מהוועדה של האלוף אברהם בן־שושן (מפקד חיל הים לשעבר), בגין ניגוד עניינים, צורף אליה גדעון פרנק, לשעבר ראש הוועדה לאנרגיה אטומית. פרנק הוא משקל כבד, אבל פחות בקיא בענייני רכש ביטחוני רלוונטי. לאחרונה צורף לוועדה גם תא"ל מחיל האוויר שהתמחותו היא רכש ביטחוני. עושה רושם שגרוניס רציני.

היה שווה להקים את ממשלת השינוי, שנושמת בחודשים אלו את נשימותיה האחרונות, ולו בזכות הקמת שתי ועדות החקירה הללו: ועדת הצוללות והוועדה לבדיקת האסון במירון. העובדה שנתניהו כלל לא העלה בדעתו להקים ועדה לבדיקת נסיבות האסון האזרחי הגדול ביותר בתולדות המדינה מעוררת צמרמורת. אבל אז נזכרים שהאסון השני בחומרתו בתולדות המדינה, אסון השריפה בכרמל, אירע אף הוא במשמרת של נתניהו.

45 הרוגים במירון, 44 הרוגים בשריפה. נו, ואז הוא הקים ועדת חקירה, או ועדה כלשהי? נאדה. בשביל מה לבזבז זמן, אנרגיה של אנשים מבוגרים וכסף, אם אפשר פשוט לגשת ולשאול את נתניהו אם הוא מרגיש אחראי למשהו מהאסונות, המחדלים והשחיתויות שמתגלים סביבו. הוא יענה "מה, מה פתאום?", ואפשר יהיה להתפזר. הכי קל ופשוט.

אגב, גם אסון המסוקים אירע במשמרת של נתניהו, אבל במקרה הזה אין להאשים אותו או גורם כלשהו בדרגי קבלת ההחלטות. כשמדובר בטעות אנוש טרגית, אין אשמים. אף אחד לא התריע שאסון המסוקים יכול לקרות. אף אחד לא שיגר פנייה דחופה לראש הממשלה או השר הרלוונטי. לא היה דוח מבקר. לא היו תחקירים, פרסומים, החלטות ממשלה ודיוני ועדה. אסון המסוקים פשוט קרה בתקופת נתניהו, ואין לו שום קשר לזה. מה שאי אפשר להגיד על כל שאר המקרים.

אשר גרוניס (צילום: יונתן זינדל)אשר גרוניס (צילום: יונתן זינדל)

2. שוב הש"ג אשם
נסיבותיו המוזרות של המקום הזה זימנו לנו השבוע מפגש קבוצתי עם מורשת נתניהו: עדותו של ראש הממשלה לשעבר בוועדת החקירה לאסון מירון, דוח מבקר המדינה על אירועי שומר החומות והפרעות בערים המעורבות ותחילת עבודתה של ועדת הצוללות. אם נוסיף לזה את אותה הקלטה שבה מבטיח אחד הביביסטים להעמיד את אנשי הפרקליטות מול קיר (שנצבע טוב־טוב בלבן) ולהוציא אותם להורג, נקבל את החבילה כולה.

שלוש פרשות וראש ממשלה אחד, המשול לאותו תפוח רקוב שהרקיב את הארגז כולו. העובדה שדווקא ראש הממשלה הזה, המנהל הכושל בתולדות ישראל, התעקש לא להקים ולו ועדת חקירה אחת שתבדוק כשל, או הזנחה, או מחדל כלשהו, היא ההגדרה המדויקת ביותר למורשת נתניהו ומשפחתו.

בין האסון במירון לפרוץ מבצע שומר החומות הפרידו בסך הכל עשרה ימים. מדובר בשני אירועים ששייכים לאותה מורשת של הזנחה, הפקרות, ניהול חסר, עזובה ומחדלים. הראשון התרחש במתחם קבר הרשב"י במירון, שבו איבדה מדינת ישראל את ריבונותה לפני שנות דור, ובעשור האחרון הרימה ידיים אף שהכתובת הייתה על הקיר.

האירוע השני החל בעזה, שם הבטיח נתניהו לעשות סדר, להפיל את שלטון חמאס ולייבש את ביצת הטרור, והתפשט לכבישי הנגב, משם נעלמה הריבונות הישראלית מזמן, והלאה, לערים המעורבות, שם תסס השטח ותפחו משפחות הפשע הערביות לממדי ענק תחת אפה של המדינה, שלא גילתה עניין כלשהו במתרחש.

האירועים האלה אירעו בתקופה שבה נתניהו, סביבתו, לשכתו ומשרד ראש הממשלה פשוט התרוקנו מאדם. האיש הראוי האחרון שנמלט משם, שנה קודם לכן, היה ראש הסגל והמנכ"ל יואב הורוביץ. אחריו נותרו רק כל מיני גמדי גינה, סריסי שכונה ושתדלני משפחה, יחד עם פונקציונרים מהמשרד עצמו שהשתעבדו ל"גברת".

לא היה מנכ"ל במשרה מלאה, לא ראש סגל ראוי לשמו, לא יועצים, לא סביבת עבודה, לא כלום. היה הבן יאיר, חבריו שהסתבכו אחר כך בהטרדה לכאורה של עד המדינה, הוד מעלתה הגברת ולא מעט בקבוקי שמפניה ריקים. במצב הזה, פלא שגמרנו עם נזק מועט יחסית.

המשותף לכל האירועים האלה הוא הש"ג. זה שבסוף מפילים עליו את האשמה. בשני המקרים מדובר במשטרת ישראל, האומללה והגיבורה במשטרות תבל. למה גיבורה? כי השוטרים, היס"מניקים והמג"בניקים המוכפשים האלה הם שמגינים עלינו בגופם בכל פעם שמתעורר כאן גל טרור או אדווה כלשהי. זו המשטרה היחידה שעוסקת גם בשיטור, פשע מאורגן, סדר ציבורי, תנועה וטרור.

אומללה, על שום מה? על ההזנחה, ההפקרה, תת־התקצוב והמחסור הכרוני בכוח אדם ובעיקר על מה שעובר עליה בשנים האחרונות, מאז התברר שחוקריה קשרו קשר, בשיתוף עם משמרות המהפכה ומשמרות הצניעות, "להפיל ראש ממשלה מכהן".

המשטרה הזו, שעליה מפילים את מירון ואת שומר החומות ואת הפרעות, היא משטרה שניסתה לשרוד בלי מפכ"ל קרוב לשנתיים, תחת נתניהו ואמיר אוחנה. אותו אוחנה שטען שיש לו אחריות אבל אין בו אשמה. גם צניעות אין בו, כנראה. הם ייבשו את הארגון החשוב הזה ואחר כך הפילו עליו את התיק.

ניצב שמעון לביא, אחד מקציני המשטרה המרשימים של הדור האחרון, הוא צדיק בודד בסדום עמוסת מגלגלי עיניים. לביא הודיע מיד לאחר האסון שהאחריות עליו ושם את המפתחות בשבוע שעבר, בלי להאשים איש. לא צריך להיות השופט אגרנט כדי לדעת שהאחריות לא יכולה להיעצר אצלו. לא הוא הפקיר את המשטרה. לא הוא הפריט את מירון והעביר את המתחם לערב־רב של עסקנים מושחתים, ג'ונגל נדל"ני מניב ו"תעשיית קודש" שאין חול ממנה.

אי אפשר היה שלא להתפלץ מול מחול הצדקנות וההימלטות מאשמה שמכונה גם "עדות נתניהו" בפני ועדת החקירה למירון. הוא לא ידע, נעבעך. לא אמרו לו. שתו לו ואכלו לו ולא משכו בדש מעילו (שנרכש בידי מילצ'ן).

אגב, אי־הידיעה היא מוטיב חוזר אצל נתניהו. הוא לא רק מתנער מאחריות לאחר מעשה, הוא מנסה להתנער מאחריות גם לפני המעשה. מאיר דגן המנוח סיפר שכשהיה מציג לנתניהו מבצעים מסוכנים במיוחד מאחורי קווי האויב, היה נתניהו מאשר חלק קטן מהם בדממה. בלי להגיד דבר. בסוג של מחווה גופנית או תנועת יד.

דגן התעקש. אדוני ראש הממשלה, אם כן - כן, אם יש אישור, אז תגיד בקול רם בבקשה, ואם אין - אז אין. דגן ידע שנתניהו לא רוצה להישמע מוקלט, בקולו (המפגשים האלה מוקלטים), למקרה שתקום ועדת חקירה. ועוד משהו קטן לסיום: מזכירי המודיעין של נתניהו יודעים שהוא לא אהב לחתום על החומר המודיעיני. ראש ממשלה שקורא את הסודות הכי כמוסים שיש למדינה להציע, נוהג לחתום בתחתית כל עמוד, כדי שהמזכיר המודיעיני יידע שהקברניט ראה. ובכן, נתניהו לא אהב לחתום שם.

3. הערות בונות
שתי ועדות החקירה שהקימה הממשלה, אמורות לתקן את מה שהתקלקל בשנים של הזנחה ולהבריא את מה שנרקב. כמה חבל שרק את מבקר המדינה אי אפשר להחליף במישהו שיהיה גם ראוי לתואר הזה. הדוח שפורסם השבוע, שבו הוצגה המשטרה כשת"פ כושל בין משטרת לואי דה פינס למפקח קלוזו, נטול אחראים. יש שם הערות למכביר, אבל אין כתובות שאמורות לשאת באחריות. לא בארגונים עצמם (משטרה ושב"כ) וכמובן שגם לא בדרג המדיני.

במשרד המבקר אומרים שהמדיניות של מתניהו אנגלמן היא להתמקד בהערות הבונות, ולא באחראים למחדלים. זה יכול היה להיות מאוד מצחיק, אלמלא זה היה שלנו. אנחנו במדינת ישראל. אנשים כאן לא לוקחים אחריות, לא מתפטרים ולא מסיקים מסקנות אישיות. זה כנראה נתפס כפגיעה בביטחון המדינה (וגם בפרנסתם). אם אין איום בסנקציה כלשהי, הדוח הנוכחי יצהיב במגירות אחוריות ליד אחיו ואחיותיו.

מבקר מדינה שלא מצביע על האשמים משול לנציב תלונות על הפרקליטות בלי שיניים. את שני המצבים האלה צריך וחובה לתקן. אבל מתניהו מונה על ידי נתניהו, ורוח המפקד הייתה ברורה: לא להטריד את השלטון. אותה רוח שבמסגרתה מונה גם היועמ"ש וינשטיין, שבה מונו גם יורשיו מנדלבליט ורוני אלשיך. יד הגורל גרמה לשני האחרונים לבחור בממלכה, ולא במלך, ולעשות את מה שכל עובד ציבור צריך לעשות: להגיע לחקר האמת. עכשיו הם משלמים את המחיר.

ולסיום, נחזור למירון: האם ועדת החקירה לאסון במירון תשגר מכתבי אזהרה לפני הבחירות? האם נתניהו יקבל מכתב אזהרה כזה? אני לא יודע. אני כן יודע שלקראת הבחירות כדאי שוועדה כלשהי תשלח מכתב אזהרה למדינה. כלומר לנו. כל הטוב הזה עוד יכול לחזור.

מתניהו אנגלמן (צילום: יונתן זינדל)מתניהו אנגלמן (צילום: יונתן זינדל)

4. טענות ממוחזרות
השבוע פרצה לחיינו "פרשת משה סעדה". היא תנפח את נשמתה בערך כמו פרשת פגסוס. למען הסר ספק: ראיון עם סעדה הוא הישג עיתונאי חשוב של עמית סגל, החד והמהיר בפרשני ישראל בעידן הנוכחי. במהות, לא למדנו שום דבר שלא ידענו קודם, ומה שכן היה חדש, היה רחוק מלהיות נכון.

כל טענותיו של סעדה נגד הפרקליטות והמשטרה בכל הקשור לפרשות ריטמן, הירי באום אל־חיראן ותרגיל החקירה שנעשה לניר חפץ, פורסמו בעבר וגם הופיעו, בפרוטרוט, בכתב התביעה שהגיש בסוף השנה שעברה נגד הפרקליטות, פרקליט המדינה ובכירים נוספים. להביא את סעדה מספר בקולו את כל זה, הוא הישג חשוב.

קוראי הטור הזה יודעים שנשמעת כאן קריאה ממושכת, לפחות זה עשור וחצי, לבדק בית בפרקליטות, רפורמות עמוקות וצעדים בוני אמון. לטעמי, השגיאה האסטרטגית הקשה ביותר של שי ניצן במהלך כהונתו הייתה מלחמת השמד שהכריז, יחד עם ועד הפרקליטים המיליטנטי, נגד מי שהייתה נציבת הביקורת הראשונה לפרקליטות, השופטת הילה גרסטל.

זה היה ג'יהאד מטורלל ובעיקר מטופש. לו היה היום נציב ביקורת עם סמכויות ושיניים, אפשר היה פשוט לתת לו לבדוק את כל הטענות, וזהו. הנציב רוזן אכן בדק את רוב הטענות, העיר הערות למשטרה, אבל לא זרם עם קשקושי ההקשרים לתיקי נתניהו.

חוץ מזה, לרוזן לא הייתה סמכות להטלת סנקציה כלשהי על מאן דהוא. חולשתו המובנית של הנציב מאפשרת חופש פעולה לכל סוכני הכאוס שטוענים עכשיו את טענותיהם ההזויות, שיש בהן הכל חוץ מהסתמכות כלשהי על עובדות. לא, אני לא מתכוון לפרשה הסרוחה של רות דוד, להתנהלות הבעייתית בסיפור רוני ריטמן ולתרגיל החקירה הגבולי שנעשה על ניר חפץ. רות דוד עומדת לדין בבית המשפט המחוזי. ריטמן אולץ בסופו של דבר לפרוש (על ידי בג"ץ).

ניר חפץ העיד ששום תרגיל חקירה לא גרם לו לחתום על הסכם עד המדינה. אני מתכוון לניסיון הפתטי לקשור את הפרשות הללו לתיקי נתניהו.
מומלץ בהקשר הזה להאזין לראיונות שהעניקו השבוע פרקליט המדינה וראש מח"ש לשעבר ערן שנדר, ראש המחלקה הפלילית בפרקליטות לשעבר ג'ואי אש, וגם עורכי הדין יהודה שפר ועמית בכר, בכירי פרקליטות לשעבר.

הראיון עם סעדה מונח על מסד עקום לאור העובדה שהאיש בקמפיין פוליטי. הוא התפטר יומיים לפני הדד־ליין שמאפשר לו להתמודד לכנסת (במסגרת הציונות הדתית), הוא פתח חשבון טוויטר ערב עליית הראיון שלו לשידור, הוא מביע את רצונו ללכת לפוליטיקה מהצד הימני, הצד שבו תמיכה בנתניהו היא תנאי כניסה (אם אפשר, עדיף גם עבר פלילי).

אש הגיע לראיון שלו נקי בערך כמו עו"ד ציון אמיר, שמשפרר את משפחת נתניהו כבר חודשים ארוכים ("הפלתם ראש ממשלה בגלל סיגר!", זעק באחד השידורים האחרונים), בלי לספר לנו שהוא בעצם מגשש את דרכו להשתרבבות כלשהי בליכוד. לגבי אש, גם לא סיפרו לנו שהוא לא מונה לתפקיד ראש מח"ש, פוטר מתפקידו, תבע את הפרקליטות ונחשב לטראבל מייקר שנים ארוכות.

אגב, אם כל תיאוריות הקונספירציה חובקות העולם שעליהן מדבר סעדה נכונות, היו ממנים אותו לראש מח"ש או לנסיך מווילס, כדי לשמור על הסודות האפלים. הוא מדליף ומטנף את הפרקליטות כבר שנים, יודעים את זה כולם ובסך הכל צריך לעודד תופעות כאלה. זה הלחם של העיתונות וזהו חומר החיטוי הטוב ביותר בדמוקרטיה. אבל אז, מגיעים למהות.

העובדות אינן הצד החזק של סעדה. חלק ניכר ממה שסיפר פשוט מתנגש עם העובדות והתאריכים. המאמץ המיוזע לחבר את כל זה למוטיבציה המטורפת של שי ניצן נגד נתניהו הוא מביך במקרה הטוב, דיבתי ופוגעני במקרה הרע. לניצן שק לא קטן של שגיאות לא פשוטות במהלך כהונתו, אבל הוא לא איש מושחת. הוא היה האחרון בצמרת הפרקליטות שהשתכנע שיש בתיקי נתניהו בשר. הוא היה גדול הספקנים בתחילת הדרך.

הטלפון הראשון שקיבל כשמונה לתפקיד פרקליט המדינה היה מנתניהו, שאמר לו ש"אין שמח ממני". אותו נתניהו שמינה גם את מנדלבליט וגם את רוני אלשיך, תוך הבטחה הגובלת בשחיתות למנות את אלשיך בהמשך לראש השב"כ אם הכל במשטרה ילך כשורה. ובכן, לא הכל הלך כשורה. הג'נטלמנים האלה, שאינם חפים מטעויות (חלקן קשות), הם אנשים ממלכתיים.

כפי שנאמר כאן קודם, הממלכה חשובה להם מהמלך. ממולם מתייצבת משפחת מלוכה הנחושה להפוך את המקום הזה לממלכה, שבה כל המינויים יהיו בעצם סריסים מטעמו של המלך במקרה הטוב, הנסיך או המלכה במקרה הרע. על זה אנחנו נלחמים כאן עכשיו, עד 1 בנובמבר.

5. הנסיך הקטן
ואם כבר במשפחה עסקינן, הרי שמעתה והלאה במקום "הנסיך" יש להגיד "הנסיך הגולה". יאיר נתניהו נמצא, למיטב ידיעתי, במיאמי. לא, אין לי מושג אצל מי הוא מתארח (יש לי השערה). הוא לא הופיע לדיון באחת מתביעות הדיבה שנתבע (צץ בזום וביקש דחייה) ודחה שני מועדים נוספים בתביעות אחרות לשנה הבאה. ההערכה היא שלא יחזור עד נובמבר. רחוק מהעין, קרוב ללב. שיישב על החוף במיאמי, עד יעבור זעם. בעצם, הוא עצמו הזעם, שהועבר אחר כבוד אל מעבר לאוקיינוס.

זה מזכיר את ניסיונות ההסתרה של הגברת נתניהו ערב קמפיין 2009. זה מעיד על נטייתו של נתניהו לקמפיין ממלכתי, נטול טינופים אופייניים לבן ופמלייתו. אפרופו טינופים, שר הטקס בחצר הליכודית, רמי בן־יהודה, סיפר השבוע באחד הספייסים שלו שכלל לא ידע שאותו מיכאל בן־שושן מבטיח להוציא להורג את כל אנשי הפרקליטות אחרי שביבי יחזור לשלטון.

בן־שושן אמר את הדברים בספייס שאירח אותו בן יהודה, שסיפר שלא שם לב לדברים כי "באותו זמן הייתי בשיחה עם יאיר מארה"ב". כמה מרגיע להבין שלמרות המרחק הגיאוגרפי, שני אלה שומרים על קשר.

יו''ר האופוזיציה בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)יו''ר האופוזיציה בנימין נתניהו (צילום: יונתן זינדל)

6. לרוסיה באהבה
נגע ללב השבוע לראות את דאגתם הכנה של הביביסטים לעתיד היחסים בין ישראל לרוסיה. לא ינום ולא יישן הביביסט החרד לעתיד יחסי החוץ של מדינתו. ביבי עצמו הגדיל לעשות במסיבת עיתונאים מאולתרת שבה מתח ביקורת חריפה על ראש הממשלה לפיד שמדרדר, כך נטען, את היחסים עם המעצמה הרוסית. למה? כי הוא חובבן, שטחי, נמהר וכו' (דף המסרים השבועי, שם, שם).

אותו ביבי היה כמה ימים קודם בלונדון. הוא נפגש שם גם עם גורמי ממשל בריטים בכירים. בסוף, זה ראש אופוזיציה ושמו נתניהו. הוא לא צריך להתאמץ כדי להתקבל בצמרת כל ממשל. איפה הקאץ'? כאן: נתניהו עדיין לא הגיע לתדרוך ביטחוני אצל ראש הממשלה. לא לפיד, אבל גם לא נפתלי בנט. מדובר ביותר משנה, תקופה ארוכה בימים דרמטיים, שבה הוא לא קיבל עדכונים קריטיים מהסוג שרק שותפי סוד בודדים יכולים לקבל.

בריטניה היא אחת המעצמות שמנהלות את המו"מ להסכם גרעין עם איראן. זה משמח מאוד שנתניהו הצטרף, כך אני מקווה, לקמפיין המוצלח של הממשלה הנוכחית נגד הסכם כזה. זה עצוב מאוד שהוא עשה את זה בנחיתות ונכות בולטת. לו היה מטריח את עצמו לקבל עדכון, יכול היה גם להעביר מידע מודיעיני יקר ערך לבריטים, מהסוג שגרם בזמנו לממשל ביידן להקשיח עמדות.

אבל נתניהו לא באמת מתעניין בגורלה של המדינה. ישראל לא מעניינת את קצה הסיגר המשומש שלו. הוא מתעניין רק בעצמו. הוא לא רוצה תמונה שבה הוא, מלך ישראל, מתודרך על ידי גמד כלשהו. אז הוא יורק על הממלכתיות, מתעלם מהחוק (שמחייב את רה"מ לתדרך אותו, אבל לא מחייב אותו לקבל תדרוך) וממשיך להסתובב בינינו כאילו הוא ראש הממשלה המכהן ובגלל טעות בירוקרטית מצערת נבצר ממנו כרגע לתדרך את לפיד. זה נורא.

בעניין רוסיה: מעניין לאן נעלמו כל הביביסטים שרקדו דבקה משולשת ברחובות כשנתניהו השמיד את היחסים עם ארה"ב. כזכור, לא תמיד היה כאן נשיא בשם דונלד טראמפ. לפניו, היו כאן שמונה שנים של ברק אובמה ולא היה צריך להתאמץ מאוד כדי לשמור על יחסים סבירים עם הנשיא ועם המפלגה הדמוקרטית. נתניהו ירק על כל זה, העלה באש את השדה כולו, הפך את הנשיא לשק חבטות, התגנב לקונגרס כדי לנאום מאחורי גבו (אבל נכשל: הסכם הגרעין עבר ואושר למרות זאת, כפי שהזהירו אותו) והשאיר אחריו עיי חורבות.

עכשיו, בואו נשווה בין ארה"ב לרוסיה: האמריקאים הם המשענת האסטרטגית היחידה שלנו. הם העורף הביטחוני והלוגיסטי שלנו. אם הם מחליטים להפסיק לספק לנו נשק, תחמושת, חלקי חילוף, מטוסים, פצצות ומה לא, תוך חודשיים סוגרים את צה"ל. הם גם המטרייה המדינית שלנו. במועצת הביטחון ובכל מקום אחר. השותפות איתם הופכת אותנו למי שאנחנו. העובדה שהדרך לוושינגטון יכולה לעבור בירושלים היא נכס ישראלי עצום.

בכל זה בעט נתניהו ברגל גסה. עכשיו הם מודאגים בנושא רוסיה. ובכן, רוסיה אינה שותף אסטרטגי. נשק ותחמושת היא מספקת, שנות דור, בעיקר לאויבינו. היא לא נותנת לנו מטרייה מדינית או גרעינית או מטרייה כלשהי. פוטין חזר זה עתה מ"פסגת הרשע" בטהרן. הרוסים הם המשענת הגדולה של האיראנים בכל הקשור לחריצת לשון מול המערב. הם גם לא המעצמה שהם סבורים שהם.

כל זה לא אומר שצריך לחתור למשבר עם הרוסים. צריך לחתור ליישוב המשבר עם הרוסים. כל זה אומר שהביביסטים ממשיכים לצעוד בעיוורון אחרי מנגינת החליל לעבר התהום. זה הכל.