מקיאוולי, אבי הפרדת המוסר מהפוליטיקה והכנסַת השיקול התועלתני אליה, כתב, "מוטב לשליט שיפחדו מפניו מאשר שיאהבו אותו". הוא לא שיער שכמעט 500 שנה אחרי מותו יתקיימו שני הניגודים האלה באיש המיוחד נתניהו, רה"מלשעתיד (?), שכתלמידו הנאמן מוכן ליישם כל מעשה זדון, גם כאלה שירעו עם עמו ומדינתו.

מנהיג הדור נתניהו הפך לחמקן הלאומי, זה שלא אחראי ולא אשם בכלום | דעה
הארכיון לא שוכח: זה מה שחשבה המצטרפת החדשה ליש עתיד על לפיד בעבר | צפו

מחצית העם אוהבת את נתניהו בעיניים עצומות ובאוזניים אטומות, בלי סיבה רציונלית (אלא אם מאמינים בתיאוריית האליטות והקיפוח הגזענית של ד"ר אב"ח, שבה נתניהו, האשכנזי הנעלה, שמייצג את ישראל השנייה, טוב מכל מזרחי מקופח קיים, שזו מסקנה גזענית וגול עצמי). המחצית השנייה שונאת ו/או מתעבת אותו ואת כל הקשור בו, עם הרבה סיבות רציונליות וראיות פורנזיות לתחושה עמוקה זו. באמצע יש אנשים רבים, בהם הסרים למרותו, אנשי חצרו ובכירי מפלגתו, הכבשים השותקות, הזאבים המאיימים לטרוף והתנים המייללים, שמפחדים ו/או מאוימים ממנו וממהלכיו ומוציאים זאת בשנאה, באיומים ובטינוף על מתנגדי הביבי. 

רובם מסכימים, בגלוי ובסתר, שמטרתו העיקרית היא חזרה אישית לרה"מות, שתסיר ממנו את אימת המשפט והכלא, בלי עסקת טיעון ובלי בטיח, תרמוס ותעניש את חוקריו ותובעיו, זוממי הפרקליטות, פרשני התקשורת וקושרי המשטרה, ותחזירו עם משפחתו למבצר בלפור ולמעגלי השחיתות, ההונאה וההנאה, כמו פעם. כמובן שתהיה התחדשות - בן־גביר וסמוטריץ' וה"מה־יפית" קרעי והדיסטלה יהיו החדשנים היצירתיים של קדימה לעָבָר, ובטח יהיו גם מילצ'ן ופאקר חדשים. נוסטלגיה ביביסטית.

היום, שלושה חודשים בדיוק למועד הבחירות - ואחרי שקולו המצווה, המאיים ומחולל הייאוש של הביבי נחלש משהו בשנת השלטון של ממשלת השינוי המושמצת, חזר הנתניהו כמעט למעמדו: הכל, שוב, כמו נגזר על פיו, מזרה השנאה וההסתה. גם מהלכי לפיד וגנץ כמו מותנים מראש בתגובתו המורעלת. "תפסיק לפחד מנתניהו", קוראים בעיתונים ללפיד. הסקרים מאירים את עיניהם של הביביסטים: הגוש הימני מגיע ל־59־60 מנדטים. אוטוטו הם שם. גוש השמאל־מרכז מגיע ל־54־55 מנדטים. הכל יכול להשתנות. שלושה חודשים זה המון זמן, אומרים בשמאל־מרכז ואוהדיהם בתקשורת, להרגיענו, אבל לא עושים דבר לשנות את מזג האוויר. למשל להדהד את תשובותיו הפחדניות של הרה"מלשעתיד (?) ואת התנערותו מכל אחריות בוועדת מירון.

בליכוד יש מאבקים בין הפריימריסטים ("המפלגה הדמוקרטית ביותר בארץ", חוזרים ומתריסים את השקר האלטרנטיבי חברי כנסת שחייהם הפוליטיים מותנים במצב רוחו של יו"ר מפלגתם והאמפתיה של זוגתו) ובין סמוטריץ' לסייד־קיק שלו בן־גביר, שרק נכנס לכנסת, בסיעתא דביבי - וכבר דורש להיות המאסטר־שף ולא סתם סו־שף. בסוף כולם יצייתו למנהיג המנהיגים ויאחדו כוחות למען ה־61, הרוב הצהוב. איילת שקד, שרת הפנים המתאכזרת לפליטי חרב מאוקראינה ולמחפשי מקלט מאפריקה, עדיין מנסה ללא לאות לרצות את הביבי המתעלם ממנה, ומקווה לשרוד שוב במניפולציה חדשה, "רוח ציונית", שמן הסתם תחלוף עם הרוח.

ומה במרכז־שמאל? איחוד גנץ־סער לא פורש כנפיים, ומרב מיכאלי מתעקשת שלא להתאחד עם מרצ, אף שבסקרים האחרונים שתי המפלגות על סף אחוז החסימה. אולי מיכאלי צודקת, וזעקת "הצילו!" ממרצ, בראשות גלאון ו/או גולן, תריץ עוד כמה עשרות אלפי רקלאביבי'ס להצביע להם ולמנוע מכבוד הנאשם את העונג. גם אחוזי ההצבעה במגזר הערבי המיואש עלולים/עשויים להשפיע על התוצאות, וגם הצטרפותו המקוּוָה של רא"ל במיל' גדי איזנקוט ללפיד (?), שתביא איש נבון ומוצלח למקום הנכון.

עוד שלושה חודשים, יא מנאייק. הכל יכול לקרות. הלא צפוי הוא הצפוי ביותר. בינתיים, תתחילו לעשות חושבים.