מכולם בחר מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן בעמוס הוכשטיין כשליחו המיוחד למשא ומתן בין ישראל ללבנון. אין זו משימת התיווך הראשונה שלו. הוכשטיין, מומחה בינלאומי למדיניות אנרגיה, תיווך לפני שמונה שנים בעסקת הגז שנחתמה בין ישראל לירדן. בימים אלה הוא מדלג בין ביירות לירושלים במאמץ להסדיר את קו הגבול הימי. בניגוד לגבול היבשתי, עד היום לא השכילו השתיים להסדירו.

"נמחק חלק מביירות": המסר המאיים של ליברמן לנסראללה
נסראללה: "אנחנו יכולים למנוע מישראל להפיק גז מאסדת כריש"

שלשום התכנס הקבינט לדון בהצעה סופית שהביא עמו מלבנון. הוכשטיין פעל ביסודיות וזכה לאוזן קשבת בביירות ובירושלים. ההנהגה הלבנונית צמאה לסיכום חיובי, כי אז תוכל סוף־סוף לחפש משקיעים לתוכנית הלאומית להפקת גז מעומק הים. הסדרת הגבול עם ישראל תסייע להם לקבוע היכן ביכולתם למקם את האסדה העתידית מבלי שהדבר ייחשב פלישה למים הכלכליים של ישראל. גם אסדת "כריש", שהוצבה סמוך לגבול עם לבנון, תהיה חופשייה לפעול בהכשר בינלאומי.

על הנייר היו לחסן נסראללה סיבות טובות לתקוף את המתווך הנמרץ. הוא אמריקאי שנולד לפני 49 שנים בישראל, ושירת בצה"ל בשנים החמות של השהות בלבנון. נסראללה אכן קפץ על ההזדמנות, ובראשית הדרך פסל את המומחה הנמרץ, אבל מהר מאוד התעשת. בכירי הממשל הלבנוני הטיפו לו כי למרות "חסרונותיו", הוכשטיין הוא ברנש הגון, בקיא בפרטים גדולים כקטנים, וגבוהים סיכוייו להביא הסדר מועיל. דחילכ, אמרו לו, זה לא הזמן לחבל בשיחות.  

נסראללה אכן הניח לרקע האישי של הוכשטיין – אבל מיהר לתקוף את הסוגיה מכיוון אחר. כדרכו, הוא המציא טענה כי ישראל קרובה ללגזול מלבנון את אוצרות הטבע הימיים שלה. אחרי שהגה את המזימה־לכאורה, נחלץ "להרגיע" את הלבנונים והבטיח כי אנשיו יסכלו אותה. כדי לתת תוקף לדבריו שיגר לשמי ישראל שלושה כלי טיס בלתי מאוישים, שאחד מהם צילם את אסדת "כריש". את המעשה ליווה באיום חריף לתקוף את האסדה, אף אם הדבר יוביל למלחמה.  

ישראל נאחזה תבהלה. הכותרות שציטטו מדבריו התחרו זו בזו, והצמרת הביטחונית הזדרזה לשגר איומים והרגעות. נסראללה ידע כל זאת, וחייך מתחת למצנפתו. אין בכוונתו להידרדר למלחמה ואף לא לעימות קצר מועד. איומיו נועדו לצורכי פנים. הרי מי מנהל את המשא ומתן העקיף עם ישראל? נשיא לבנון מישל עוון וראש ממשלתה נג'יב מיקאתי.

המתווך הוא אמריקאי, וסיכוי רב כי החברות שישקיעו בגז הלבנוני יהיו מערביות. אם המיזם הזה יצליח, הוא עשוי להציל את האוצר הלבנוני מפשיטת רגל, כפי שאמר נסראללה עצמו השבוע. השיחות עולות יפה, וייתכן כי בקרוב ייצא פרויקט הגז הלבנוני לדרך. יהיה זה הישג נדיר ברמה הלאומית, בעל פוטנציאל לרווחים אדירים. אלא מה, לחיזבאללה אין בו חלק ולא דריסת רגל. כולו של אחרים.  

נסראללה, שועל פוליטי, הבין זאת מבעוד מועד והחליט להסתנן לחבורת מקבלי ההחלטות, גם אם באופן מדומה. כך ינכס לעצמו חלק מן ההצלחה. הוא עשה זאת ברעש וצלצולים כמקובל בחצרו. אחרי שיוכתרו השיחות במזל טוב, הוא יודה בנימוס לאלה שעסקו במלאכה ויטען כי הלחץ שהפעיל על ישראל ואיומי המלחמה לבטח גרמו לה להגמיש את עמדתה. כולם יזכרו לו את המל"טים ששיגר לכאן, וכיצד הם הלחיצו את הישראלים. איש לא יזכור כי בזמן שבו הנשיא עוון שבר את הראש שעות ארוכות על מפות ימיות ונוסחאות יצירתיות, הסתובב נסראללה לכולם בין הרגליים, צווח וחיפש תשומת לב.

חשבונית מס ריקה

עוד אחד שנוהג לחשוף שיניים כלפי ישראל, אף אם בהצלחה מועטה יותר, הוא תלמידו מרחוק של נסראללה יחיא סנוואר. השבוע שוב ניסו אנשיו לעורר עניין בישראל בנוגע לעסקת השבויים, אבל גילו כי המציאות סבוכה מכפי יכולתם.

היה זה ביום ראשון אחר הצהריים, בהודעה שפרסמה הזרוע הצבאית של התנועה בעזה. בהודעה נאמר כי במהלך מבצע חרב ירושלים (הכינוי שנתנו לשומר החומות) תקפה ישראל מבנה שבו הוחזק אחד מחיילי צה"ל השבויים, והרגה אחד מאנשי יחידת האבטחה. ההודעה נעטפה בפאתוס דרמטי. במכוון לא נמסר מיהו החייל השבוי, אבל נימת ההודעה נועדה לרמוז כי היה בחיים. גם את שמו של ההרוג שלהם הם סירבו לפרסם, לטענתם מסיבות של ביטחון שדה.

ההודעה נועדה ליצור סקרנות בישראל לגבי זהות השבוי. הסקרנות הייתה אמורה, לפי תוכניתם, להצית שיח ציבורי, שיעורר בתורו לחץ על הממשלה לפעול. אבל מאחר שהייתה עשויה ברשלנות, דמתה ההודעה למבחן של תלמיד גימנסיה במקצוע החיבור, ועל כן עוררה בישראל פיהוק של קיץ.

יחיא סינוואר (צילום: עטיה מוחמד, פלאש 90)יחיא סינוואר (צילום: עטיה מוחמד, פלאש 90)


זקני חמאס עוד זוכרים כיצד במהלך תקופת שביו של גלעד שליט, התגייס הציבור בישראל ללחוץ על ממשלת אולמרט, וזו נכנעה לבסוף ופעלה לשחררו. אבל שליט נשבה חי, ושוביו השכילו לפרסם תמונות שלו משביו. גם הפוליטיקה הישראלית השתנתה מאז, וכל החלטה כזו הפכה למסובכת יותר. למרות כל זאת, נותר חמאס בשלו. מנהיגיו רוצים מספר דומה של אסירים לזה ששוחרר ב־2011. תמורת השבתם של הדר גולדין, אורון שאול, אברה מנגיסטו והישאם אלסייד דורשת עזה יותר מאלף אסירים ועצירים, מהם גם רוצחים שידיהם מגואלות בדם.

זו אחת הסיבות לכך שקפאו השיחות, והן מתעוררות אחת לתקופת מה בלבד, בטרם ישובו לתרדמתן. המתווך הרשמי, הלא הוא המודיעין המצרי, כבר אינו בתמונה למעשה. נציגיו הסירו את ידיהם מן המשימה, והם מצויים שם באופן סמלי בלבד. המצרים מאסו בצדדים, ובמיוחד בצד הפלסטיני, שדרישותיו נתפסות בקהיר, כמו בירושלים, כמופרזות. גם בצוות הישראלי לא נרשמה יציבות.

הוא התחלף כמה פעמים בשמונה השנים שחלפו מאז מלחמת צוק איתן, וכל פעם נאלץ ללמוד את התיק מחדש. לאורך השנים הציעו אחרים את שירותיהם, למשל ממשלות גרמניה וארצות הברית, וזכו לסירוב ישראלי מנומס, בעיקר כדי לא לפגוע במצרים. אותם מצרים, שהכריזו בינתיים שביתה מתוך ייאוש.

ההתנגדות הישראלית לשחרור אסירים כבדים דוחקת את צמרת חמאס לפינה. הרי הם חישקו את עצמם בהצהרות ללא סוף, כי בקרוב הם ירוקנו את בתי הכלא בישראל מאסיריהם הפלסטינים. אם עתה יוותרו על אחיהם לדרך ויותירו אותם מאחור, הם ייראו מבוישים, ויישמט מידיהם קלף לחצים נדיר לשנים רבות. אף שקלף הלחצים הזה אינו כבד משקל, הוא היחידי שמצוי בידם לצורכי עסקת שבויים.

לכן יוזמת צמרת חמאס אחת לכמה חודשים מופע כמו זה שראינו בתחילת השבוע, ולו כדי להראות למשפחות ולאסירים כי אינה יושבת בחיבוק ידיים. אין זו הפעם הראשונה שבה הם מבקשים שנאמין כי אחד הישראלים שבידם נתון בסכנת חיים או נחשף לה. הם עשו זאת בעבר. תמיד ברמז, בלי לומר מיהו, תוך מיעוט פרטים, באופן המעלה חשד כי הסכנה לא באמת קיימת, והיא נועדה לעורר את השיחות. את זה למד סנוואר לא רק מנסראללה, אלא גם מהפוליטיקאים שלנו: אם אין קבלות, מוטב להוציא חשבונית מס ריקה.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל