תינוק שנשבה
הספין הביביסטי התורן של הימים האחרונים (חוץ מ"התוכנית הכלכלית" המגוחכת שהציג בנימין נתניהו השבוע) מתמקד בנושא הביטחוני. פעם זה היה הפורטה של נתניהו. הוא היה "מר ביטחון". הבלוף הזה התפוצץ בינתיים באמצעות 13 אלף רקטות, 50 אלף דונמים שרופים בעוטף עזה, רקטות ראשונות בהיסטוריה על בירת ישראל ומצעד דגלים שנפוץ לכל עבר. אבל היי, תמיד אפשר לשכנע את החבר'ה שבלי ביבי כל מה שיישאר כאן זה דונם פה, דונם שם וכמה עצי תפוזים.
עמידרור היה היועץ לביטחון לאומי של נתניהו. איש ימין מוצהר, ציונות דתית של פעם, כיפה סרוגה, תמך בנתניהו לאורך רוב השנים האחרונות, אפילו בפרסומים הקשורים לפרשת הצוללות. אבל, וכאן מגיע אבל גדול ומשמעותי, עמידרור הוא איש ישר. הוא גם איש ממלכתי. כן, אני יודע שהתופעה הזו של יושר אישי וממלכתיות הולכת ונעלמת מן העולם, כנראה שכמה משרידיה האחרונים מגולמים ביעקב עמידרור. קורה. עכשיו שימו לב לשיחה שהתנהלה בשידור חי בין שלושתנו. אני מביא כאן את עיקרי הדברים, כפי שנאמרו.
נתחיל בצפון, בסוגיית חיזבאללה: "נסראללה בלחץ בלתי רגיל, הוא איבד חלק ניכר מהלגיטימציה שלו בלבנון", אמר עמידרור, "בעזה יש יותר חשמל ביממה מאשר בביירות. המדינה התדרדרה לגמרי, אין תרופות בבתי המרקחת, מספר הרעבים גדול... כולם יודעים שלנסראללה חלק ניכר בבלגן הזה. הוא עכשיו מנסה לעשות את הבלתי אפשרי. הוא מבין שאין לו ברירה ולא יוכל שוב לעכב את ההסכם. הוא מנסה לייצר מצב שבו הוא יוכל להגיד תראו, ההסכם הזה טוב ללבנון בזכות האיומים שלי".
כך זה נמשך ונמשך. ינון מגל ניסה להסביר למי שהיה קמ"ן פיקוד הצפון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, מזכירם הצבאי של שרי ביטחון, ראש המועצה לביטחון לאומי ואיש האמון מספר 1 של בנימין נתניהו לאורך שנים ארוכות, שהמו"מ עם לבנון הוא על טריטוריה. לא עזר לעמידרור שום דבר. מגל היה נעול. מבחינתו, "מים כלכליים" וחלוקת ירושלים, היינו הך. מדובר בריבונות!
זה הסתיים ככה: "הלבנונים", אמר עמידרור, "רוצים להגיע להסכם בדיוק כמונו. מי שלא רוצה להגיע להסכם, זה חיזבאללה. אנחנו רוצים הסכם, הלבנונים רוצים הסכם, חיזבאללה לא רוצה הסכם, אין סיבה לעזור לו".
שאלתי את עמידרור אם נכונה התזה ששמעתי ממקבלי החלטות וגורמי ביטחון בכירים (מאוד) שלישראל אינטרס ישיר שגם ללבנון יהיו אסדות קידוח באזור הזה. "לנו יש אינטרס גדול מאוד שללבנונים יהיו אסדות בים, ככל שיהיו להם יותר אסדות, יהיה להם יותר אינטרס שאף אחד לא יירה על האסדות שלנו, כי יהיה ברור מה התגובה. ולכן כשאתה יוצר מצב שלשני הצדדים יש הפסד מאוד דומה באותה נקודה, לשני הצדדים אין אינטרס לפגוע בדברים האלה, ויש לנו אינטרס גדול שלא יפגעו לנו בגז. אנחנו צריכים להסתכל ולשאול: מי לא רוצה את ההסכם? חיזבאללה. אנחנו רוצים, הלבנונים רוצים. אז בואו לא נעזור לחיזבאללה, בואו נעזור לעצמנו, אם צריך לוותר שם על כמה קילומטרים, אז צריך".
עכשיו אני מגיע לחלק הראשון של הראיון, שעסק במתרחש בעוטף עזה.
"סביר בעיניך ששלושה ימים הדרום סגור ונצור?", שאל מגל. "השאלה היא לא אם זה סביר בעיניי, אלא בעיניהם של אנשי המקצוע ומקבלי ההחלטות", ענה עמידרור. תשובה ממלכתית, ראויה, לא מתלהמת. האיש, שבילה ארבעה עשורים מחייו בעשייה ביטחונית, יודע בדיוק איך זה פועל. הוא יודע שכשמפקד אוגדת עזה ממליץ למפקד פיקוד הדרום (אלוף אליעזר טולדנו, שהיה מזכירו הצבאי של נתניהו), על בסיס מודיעין מדויק, לסגור צירים מסוימים, יש לו סיבות מצוינות. אבל, ניחשתם נכון, זה לא שכנע את מר מגל.
וכאן קרה מה שגרם לי להעיק עליכם עם השיחה הזו: "יכול להיות שכן", ענה ינון מגל.
אני שואל את עצמי, כמי שמשדר עם מגל כבר כמה שנים וחושב שמכיר אותו. יש בו דברים שאני אוהב מאוד (אתם יכולים לקפוץ לי), ויש (הרבה) דברים שלא. אבל בסוף, הוא בן אדם אינטליגנטי, פטריוט ואפילו אוהב אדם (בתנאי שהוא יהודי על פי ההלכה, כמובן). מה גרם לו לפלוט מפיו את האמירה שיש מצב שצריך לשלם בחייהם של עשרה ילדים ישראלים רק כדי לתדלק פאסון זמני של קושי של שלושה ימים בצירי הכניסה והיציאה מכמה יישובים בעוטף עזה.
התשובה פשוטה: זהו הביביזם. זוהי הכת המהופנטת, התינוקות שנשבו, החבורה שנחטפה. הם מאבדים כל מחשבה עצמאית, הם מזדכים על שרידי עמוד השדרה, הם מאיינים את מי ומה שהם היו פעם, לטובת אותה "בועת טרלול" ביביסטית ששואבת לתוכה נשמות תמימות ופולטת אותן בחזרה מהופנטות. כל מה שנשאר לי זה להתפלל שפעם הם יחזרו לעצמם. אני סולח להם בדיעבד על הכל. רק שיחזרו למחשבה העצמאית, להטלת הספק, לאהבת הממלכה ולא המלכה והמלך.
זה בגוגל, כנסו לראות. החשש אז היה שהריגתם של החיזבאללונרים תדליק את גזרת הצפון, אז צה"ל "הניס" אותם בירי ליד הרגליים, אחרי שחצו את הגדר והפרו את הריבונות שלנו. אז חסידיו של המנהיג הזה, הרופס במנהיגי ישראל לדורותיהם, מטיפים עכשיו מוסר. יעקב עמידרור ניגב איתם את הרצפה, ואחר כך גם את הפאנלים.
מה קרה, אמא?
אני חוקר את תופעת הביביזם משחר קיומה. אני לא מתכוון ל"מכונת הפייק והרעל" שמכילה רכיבים נוספים רבים: זרועות סייבר נסתרות, בוטים, רובוטים, בובות גרב, רשתות מזויפות, ערוצי תקשורת מגויסים, שופרות צייתניים. אני מנסה לרדת לסוף דעתם ולמעמקי נפשם של האנשים האלה שמתרוצצים יום ולילה בכל רחבי הארץ, מצוידים במגפונים וכמויות אינסופיות של שנאה, כדי להפיץ את משנתה של משפחה שמרקיבה את הציבוריות הישראלית כבר שנות דור.
הרי הם יודעים את האמת. או, לפחות ידעו אותה פעם, בטרם לחץ מישהו על כפתור ה"delete" ומחק את רצונם החופשי. הם יודעים שהמנהיג שלהם הוא זה שהכשיר את מנסור עבאס. הם יודעים שלא עידית סילמן הייתה "שפחה של ערבים", אלא אבו יאיר, שכרכר ופיזז סביב עבאס כרומיאו בשקל תשעים לאורך חודשים ארוכים. הם יודעים שהמנהיג הזה עשה בחייו הרבה יותר דברים שמאלה מאשר ימינה. הם יודעים שהוא לא קיים אף הבטחה מעולם ולא הותיר שותף פוליטי אחד בלי פצע דקירה עמוק בגבו. הם יודעים שהאיש שמנסה לייצר עכשיו רושם של לוחם נגד יוקר המחיה מנהל כבר עידנים אורח חיים של טייקון מולטי־מיליונר על חשבונם של אחרים, לפעמים על חשבוננו. הם יודעים את כל זה. עמוק בפנים. אז מה קרה להם?
אם יש מישהי שמסמלת את החבורה הזו, את הגסות והגדפנות והרדידות והבורות אבל גם את הנחישות והעיקשות והמסירות, זוהי אורלי לב. היא זכתה לתהילה כשניצחה על מקהלת טינוף וקללות מתחת לבית משפחת פרקש בקיסריה, הוריו השכולים של הטייס סרן תם פרקש ז"ל, שנפל בלבנון השנייה. אתם יודעים מי שלח אותה לשם. לב מזכירה לי קצת את עצמי. נולדה, כמוני, בחולון. הפרש של שלוש וחצי שנים. אני הייתי, כזכור, מתנדב מסור בסניף הליכוד בחולון. אחר כך אפילו מנהל יום הבחירות בחולון (באייטיז). אחר כך התפכחתי. היא לא. להפך. היא הפכה לביביסטית קיצונית ולאחרונה היא מצהירה שיש בחייה כרגע רק שני גברים: ביבי ובן גביר. ביום שאחרי נתניהו, היא בן גביר.
טעיתי לגביה. לאחרונה נחשפתי לבנה של לב, בחור צעיר ושובה לב בשם מנשה. אחד משני ילדיה. גם הוא חולוני. הצצתי לעמוד הפייסבוק שלו, ונדהמתי. כמו אמא שלו, רק להפך. פגשתי אותו. שיחה ארוכה, נוגעת ללב, מדהימה. קצין בחיל הים, אדיש פוליטית. לא הצביע בפעמים האחרונות וכנראה לא יצביע גם בפעם הזו (טעות, מנשה. טעות קשה). מתעניין באיכות הסביבה, בהתחממות כדור הארץ, בזיהום האוויר, באיכות חיינו במקום הזה ובכלל.
הנה מכתב אישי שכתב מנשה לאמו, אורלי לב. הוא מסר לי אותו לפרסום. מילה במילה:
"אמי היקרה, אני מתגעגע אליך. כבר שנתיים שאמא שלי נעדרת. אומנם, קיבלתי אמא מחליפה, אותו שם, אותו מראה, אפילו אותו מספר טלפון, אבל הבן אדם... מיד זיהיתי שזו לא את. בכל זאת, אני מכיר אותך כבר כמעט 40 שנים. לימדת אותי לאורך השנים שהשקפת עולם חברתית ופוליטית צריכה להגיע מהשכל הישר, מהיגיון ולא ממחנאות. בחצי הלצה ובחצי גנאי, הכינוי שלך במשפחה הרחבה היה 'שולמית אלוני', שמעולם לא הפריע לך והיה גורם לך לדבר בגאווה על בחירותייך, ואף היווה את אחד הגורמים הראשונים שלימדו אותי ללמוד ולקרוא על פועלו של אדם כדי לשפוט, לפחות בעיניי, אם הוא ידיד או אויב. למדתי שיש מעט מאוד אויבים, אם בכלל, אלא שיש אנשים בעלי דעה שונה ושריבוי דעות זה חוזק".
"לא קל היה לגדול תחת הכפייה הדתית, העדתית והפוליטית שגדלנו בתוכה. לא קל היה להתעלם מההתמסכנות המובנית במשפחה עולה מעיראק, שבה כמעט כולם מרגישים מקופחים, נכשלים בגלל מוצאם, הפשיעה, השחיתות, האלימות, הכל היה מנת חלקנו. אבל את, אמא, את הגנת מכל זה, היית חסינה, לימדת שאם רוצים ופועלים כדי להשיג מטרות, בסוף מגיעים אליהן וההיסטוריה הרחוקה, בין היא נכונה, מוגזמת או שקרית, לא משנה כלום".
"מעולם לא היית דתייה. היו לך שאיפות להגר לארה"ב, היית פציפיסטית וליברלית ובצעד קיצוני לכל הדעות סירבת להתגייס לצה"ל בחסות 'תורתי אמונתי', lol, דעותייך היו שוחרות שלום והיית תומכת מובהקת של מפלגת העבודה ומחנה השמאל. אמא, בסופו של דבר, את יצרת אותי, לא רק הבאת אותי לעולם, יצרת את מי שאני, אם לשפוט את קורות החיים שלי ואת מה שאני תורם לסביבה שלי, אני חושב שעשית עבודה לא רעה בכלל. קצין בחיל הים, קצין ביטחון מלונאי עם רשימה ארוכה של מושחתים וגנבים שחשפתי עבור מעסיקיי, חילוני מוחלט, פועל למען איכות הסביבה, מתעב פוליטיקה ולא בוחל באמצעים כדי לשמור על דרך הישר".
"כן, אמא, זו שהחליפה אותך בתוך גופך חושבת שרבין חוסל. את מאמינה? לא על ידי יגאל עמיר, על ידי השב"כ. לא הצלחתי לקבל מידע, לא הצלחתי לנהל שיחה, המתחזה שלך נכנסה לאמוק אצלי בבית, חייבת להוציא את כל הססמאות שלימדו אותה, לסיים את הדברים וללכת".
"אמא, את לא יכולה לדמיין מה היא עושה עם הזהות שלך. אובדן צלם אנוש מוחלט. היא תוקפת משפחות שכולות. היא מכריזה על אנשים כבוגדים ואויבים ומשסה בהם את כל הציבור שהולך אחריה, אנשים שנתנו את חייהם לפעילות ביטחונית, פוליטית, ציבורית, ברגע, רק כי חושבים אחרת. לתוך הבתים שלהם, לתוך הרחובות שלהם, לילדים שלהם, היא מנסה ומצליחה להרוס לאנשים את החיים".
"זה הלילה שבו הבנתי שאמא שלי כבר לא תפרסם תמונה עם הנכדים, שאמא שלי כבר לא תדבר על החיים, על תרבות או סתם על המזג האוויר, שכל מה שנשאר מאמא שלי זה צל חיוור, שצועק, זועק ומזיק. אני מפציר בך לעצור לרגע ולחשוב על מה שאת עושה. בעוד עשר־עשרים־שלושים שנים, כשהטבע יעשה את שלו והאיש הזה שחטף אותך, בנימין, יפנה את מקומו בעולם, בשיבה טובה עם כוס ורודה ומבעבעת לצדו, כשצלילי חבטות ממגרש הגולף הסמוך יפלחו את האוויר ולכל עיר חוף בישראל תהיה צוללת משלה, את תישארי רק עם הנזקים, בלי זיכרונות, בלי כבוד, בלי משפחה אבל עם דף פייסבוק גדוש שנאה. בבקשה תחזרי. בנך האוהב, מנשה".
אני לוקח בחשבון שתגובת הביביזם תהיה לפרסם את המכתבים שאבי המנוח, יצחק, נהג לשלוח לבני הזוג נתניהו. אז ככה: הם כבר פרסמו אותם. לא זו אף זו, הגברת נתניהו צירפה אותה לתביעת דיבה שהגישה נגדי (לא היה שום קשר בין המכתבים לנשוא התביעה). זאת, ועוד: אני גאה מאוד בכל מה שהיה אבי, וגם במכתביו. כל מי שמכיר אותי מכיר גם את המכתבים האלה ואת העובדה שאני נטשתי את הליכוד אבל אבא שלי לא, אפילו להפך. הוא היה איש ליכוד וביביסט עד יום הקוגניציה האחרון שלו.
התווכחנו, התנצחנו, רבנו, כמו בכל משפחה וסלון בארץ. טיפלתי בו, גם כשכבר לא זיהה אותי, עד שנפטר בשנה שעברה. הוא מעולם לא היה מעלה בדעתו לגדף משפחה שכולה. הוא עצמו משפחה שכולה (אחיו הבכור, ישראל ז"ל, נהרג בקרב האחרון של גבעתי בחזית הדרום במלחמת השחרור). הוא לא היה מעלה בדעתו לעולל אלפית ממה שמעוללים לב, רמי בן־יהודה וחבריהם לכל מי שמעז להרים יד, או קול, נגד הביביזם.
מכתבו של מנשה מפורסם כאן לבקשתו, שנגעה ללבי. הוא מתגעגע לאמא שלו. אני מייחל ליום שכל החברים, האחים, ההורים והקרובים האבודים שנשאבו למעמקי הטירוף הנוכחיים, יחזרו לעשתונותיהם. לא צריך לתמוך ביאיר לפיד, בני גנץ, אביגדור ליברמן או גדעון סער. צריך, בסך הכל, להבין שגם מי שלא שבוי בקסמו של נתניהו הוא אדם לגיטימי ולא כל מי שלא משוכנע שלפני ביבי היו כאן רק תפוזים, אינו "תומך טרור". כי בסוף, אסור לשכוח שהממלכה שכל אלה מנסים להעלות עכשיו באש, חשובה הרבה יותר מהמלך ואפילו מהמלכה. ואין כמו אמא.
התרעות פיקוד העורף