שאלתי את הגיטריסט והמפיק המוזיקלי שהשכיר לי את אחד מבתיו לקיץ לדעתו על ג'קסון בראון; הוא ענה בשאלה: "האם אתה מתכוון למחבר השירים הגאון ביותר באמריקה?", תשובה שהותירה אותי מפויס ונעים הליכות. לא זיהיתי צורך לבירור מתעקש, לפני או אחרי בוב דילן. בראון סורג זה 50 שנה כמה מנכסי האמריקנה הגדולים בדורנו, אף שהוא סובל מנידחות מסוימת מחוץ ליבשת הצפון־אמריקאית, אך לא טוטלית. הגיטריסט צעיר ממני בעשור, אבל אני מכיר את המשפחה שבחברתה נחשף למוזיקה כנער, ולא הייתה בעיניי שאלה בעניין דילן.

כמו זמרים ולהקות אחרים המנערים מעליהם קורי קוביד־19, בראון חורש הקיץ בדרכים. תקצר היריעה מלציין את כולם. הצעתי לבעלבית שאקנה כרטיסים לאחרון מארבעת הלילות העוקבים של בראון באולם "ביקון" במנהטן בסוף יולי. טרם ידעתי על גלי המגיפה המתגבהים, חודש לפני קוביד, ראיתי את דילן בקדנציה שלו ב"ביקון". מאז עשרת הימים הקבועים שלהם כל חודש מרץ, כל שנה, עד סופם, זה היה ביתם של האחים אולמן. היו אביבים שהם הרימו שם את התקרה.

כרגיל, המתח היצירתי המציק מהקול שיבקע מדילן. עד שלא פתח את פיו, עמד חשש כבד באולם. מדובר הרי במי ששופך חצץ עשרות שנים. אבל מיד הסתבר שכל מה שהוא שכח לעשות לעניות דעתי, היה לכחכח בגרונו; זה ההסבר היחיד לקול הצלול ורב המנעד שבקע מפיו של הזמיר מהיבינג. הקהל עשה במכנסיים.

לפני שבועיים התלוננתי כאן מרה על היעדרן הכמעט מוחלט של מסעדות טובות בניו אינגלנד. כאשר קראתי שוב את הטקסט עם פרסומו (הגהה מאוחרת), לא הבנתי את הנימה הנעימה שבה נכתב. אמריקה אינה מה שהייתה והמפלה בה היא רב־תחומית. כאשר אתה מסתובב יותר מדי באזור הרדיואקטיבי של אוכל רע, אתה מוריד את הווליום בסוג של חשש; או שזה גורלם של אנשים זקנים המפתחים רתיעה קיומית מקרבה לרשע. בכל מקרה לא טעיתי.

בעיתוי שוודאי לא היה לו קשר, התרומם ה"ניו יורק טיימס", המחזיק עצמו אחראי גיאוגרפית לניו אינגלנד, ותיאר בחיבה רבה תחייה קולינרית במיסטיק, קונטיקט, עיר הנמל המיתולוגית. המילים היו נימוחות, אבל נער הייתי ועכשיו לא. מה גם שבקיץ, מיסטיק מבחינת צפיפות אוכלוסין פר קפיטה, היא כמו צומת עזריאלי בחמש אחר הצהריים או בכל שעה.

הצריבה היותר כואבת הייתה שב"טיימס" גאים בסיקור המוזיקלי שלהם; ביונסה ואמנדה שיירס באותו שבוע. אבל אף מילה על ארבעת הערבים של ג'קסון בראון. זה סיפור שנוסע רחוק, לטינה של החוף המזרחי לדרום החוף המערבי, שאותה מובילים האיגלז (לעתים ביושר, לעתים פחות) שבראון הביא למפיק דיוויד גפן עם הקאדר של לינדה רונדסטט, וורן זיבון, הגאון המנוח ורבים אחרים. מה אכפת ל"טיימס" שמוטת הכנפיים של בראון חובקת גם את ספרינגסטין, בוני רייט, קס"נ ואחרים, המזהים את כישוריו ואת מחויבותו הפוליטית רבת־הימים, לצד הנכון כמובן. ה"טיימס" הוא מונוליט מתפורר, המותיר מאחוריו שברי פלסטיק שחור.

ממקום מגוריי הזמני נשפכים לניו יורק בכבישי קיץ ריקים בשעת אחר צהריים בפחות משעתיים. זה אותו כביש, או אחד מהמקבילים לו, שאני נוסע עליו כמעט 20 שנה. חוץ מערבי חג, התנועה נוחה. אני מביא בחשבון את הנהירה הניו יורקית מחוץ לעיר בסופי שבוע של קיץ, ואת העובדה שהאפר־ווסט סייד אינה לב התרחשות המאכלייה אלא מיקומו של "הביקון", ברודוויי ורחוב 74, אבל לא ישכנעו אותי שניו יורק קמה על רגליה מקוביד והיא מנערת את בגדיה מאבק. העיר מסגירה עדיין סימני שיניים, אם כי לא באורח אחיד.

הסיכום המוקדם היה שנאכל במסעדה סינית טובה, ששמה לא נאמר במפורש. עוד אנו צועדים מחניה חוקית ליד המדרכה ברחוב 65, מבלי לחסום כניסה או ברז כיבוי, מול לינקולן סנטר בערך, התעורר הזיכרון הגסטרונומי שלי לחיים ושיגר עקצוצים. שתיים מהמסעדות הסיניות האהובות עליי במנהטן היו "Shun Lee Palace", סניף מזרח, בחזות יוקרתית, עור אדום וגינוני טקס מיותרים שגרעו מהטעם; ו"Shun Lee" (נטולת Palace) במערב, שהוקמה ב־1969, ואם להאמין לצילומי המופת 8 X 10 על הקיר שהשאירו עלמות חן כברוק שילדס, ג'יין פונדה ואחרות, היה להן אחלה. "Shun Lee" (מערב מוכה פשטות פרולטרית, שולחנות קטנים ואווירה של גטו משודרג; כולם סימנים טובים. זה לא היה ערב מתאים לגיחת טקילה, אבל שתי בירות TsingTao לאחד הניחו תשתית זמזום נעימה וג'קסון בראונית).

עם הכרטיסים באייפון לא היינו לחוצים אבל דרוכים. לפעמים היכרות עם תפריט היא יעילות. הדמפלינגס היו כיציקה אחרי רעב ארוך ואחריהן שזרנו מנה מצוינת של פרוסות חציל יפני מאודות בשום, ג'ינג'ר ותבלינים; עוף בשומשום שהיה מסעיר יותר משמו; ומנה של בשר מפורק שנצלה כקיסמים וחרק בשן. אהבתי את העובדה שלא נקלענו ל"הכה את המומחה" של תולדות הרוק. זה סוג של בגרות מרתקת לדבר על דברים אחרים בדרך להופעת רוק.

העובדה שכל הכרטיסים נמכרו באולם של כ–3,000 מושבים בערב ההופעה האחרונה של מי שהאלבום הראשון שלו, "Saturate Before Using", ראה אור ב–1972, היא עדות לתוחלת חייו של יוצר גדול שלא תמיד ליקק דבש בחייו הפרטיים. זאת גם עדות קשה לכימות סטטיסטי של קהל בגילי - אין טעם להתעקש שחלקו היו מבוגר יותר - שאינם משפיעים במפגיע על תנודות הענף אבל נותרו מעמודי התווך הנאמנים שלו. התור לכניסה היה אטי ומסודר; לא נראו ספסרים; כולם הציצו לעתים באפפ של "טיקטמסטר" לבדוק שהכרטיס הדיגיטלי מהבהב. חלפתי על פני דוכן המרצ'נדייזינג ללא קרקורי קיבה. אני לא לובש טי–שירטס עם כיתובים, ואת גרסאות הוויניל של "Late For the Sky" ו"Running On Empty" מסגרתי מזמן עם התקליט בתוכן. אני מאלה שזקוקים לחיות בחברת מזכרות מעולמם התרבותי.

ג'קסון בראון (צילום:  The Blue Peacock Company)
ג'קסון בראון (צילום: The Blue Peacock Company)

ב־20:04 היו בראון ולהקתו עמוק ב"Barricades of Heaven", שיר המזכיר כיצד זמר אחד לבדו התריע כל חייו הבוגרים על הצורך להגן על הדמוקרטיה, לשמור על האקולוגיה ולא להסיר עין ממשבר האקלים. הוא היה ממייסדי No Nukes אחרי האסון בכור הגרעיני בסוף שנות ה־70, חבר ב"אמנסטי אינטרנשיונל" וארגונים אחרים. הוא ישב תמיד בקדמת המטוס בדרכו לאתר עימות עם השלטונות.

בראון הוא מהרוקרים קפוצי התנועה; בערב טוב, דילן זז יותר ממנו, כי מה אכפת לדילן בן ה־81 כיצד הוא נראה. גבר קטן ממדים אך מידתי, שעבר במחי קוביד מיפי תואר של שיער ארוך שופע שהסתיר את עיניו העמוקות לבלורית כסופה מקלישה ומשוכה לאחור וזקן לבן. יש לו ארבעה צעדים קבועים סביב עצמו עם גיטרה והוא נמלט אל מאחורי הפסנתר שם הוא מחבר את שיריו. ברוקרים היותר סוחפים שלו, וחובתי הנעימה לציין שיש לו, שיא האנימציה שלו זה להרים את אותה רגל שלוש פעמים לגובה הברך ולנופף שלוש פעמים באותה יד. לא ספרינגסטין, אבל גם הבוס נערך ליום שההחלקה על ברכיו תהיה יותר מכפי יכולתו.

בראון אינו וירטואוז מוזיקלי; פשטות הגשתו ושירתו של כמה מהשירים היותר נוגעים ועמוקים באנגלית וקולו החם שמסגיר תחילת מאבק ברגיסטרים העליונים, הם עדיין מהרגעים הנוגעים ביותר. חסרונם של גיבורי להקתו הקודמים, דיוויד לינדלי, דני קוץ', לילנד סקלאר וזמרת הרקע רוזמרי בטלר, שהוסיפה כה הרבה ל"Stay" שהוא מנגן צמוד ל"Load-out", ניכר ונוכח. אף שיש להם שמות והמחליפים עומדים על שלהם, הם מוצרי דור מוזיקלי יעיל בעלי שליטה טובה, אבל זה כבר אינו מעוף וולקירים מלודיים במיטבם.

רוב השירים מחושבים, עמוקים במילים, אטיים ומהורהרים, אבל אי אפשר לקחת מבראון שכתב את חציו הראשון של "Take it Easy" בן ה־50, הרים ידיים והניח לגלן פריי חברו לסיים אותו עבור האיגלז. באלבום ראשון שלו היו שני רוקרים מפתיעים, "Doctor, My Eyes", שאת סולו הגיטרה ניגן ג'סי אד דיוויס, גיטריסט ממוצא אינדיאני שמת מהרואין, ו"Rock Me On The Water", שהבהיר שבראון הוא יותר מילדון ממשפחה טובה ובן אב מוזיקאי. "My Redneck Friend" הנהדר על חברו גרג אולמן, גם הוא היה שם, והצימוד ההכרחי המשמיד אותי מחדש כל פעם של "Late For The Sky" ואחריו "Fountain of sorrow" הם ללא ספק שניים משירי השבר הרומנטי הגדולים בהיסטוריה, בעיקר בשל פשטותם המילולית.

אינני רוצה לפתוח ויכוח שאין לו שורה תחתונה, אבל גאונותו של דילן היא ביכולת ההתבוננות שלו, חלקה חיצונית, חלקה שלו, ובהתרסה הצינית והאירונית שתססה משיריו היותר חזקים. הוא תמיד משאיר אותך מודע לעובדה שהוא גם בשיר וגם מחוצה לו; מי יכול לשאת על גבו את הצפיפות הזאת. ג'קסון בראון שר בדם לבו ובמחויבות שאינה משאירה מקום לספק; זה קרה לו, לכן הוא כותב. כמובן שהאינטנסיביות מצטמקת עם הזמן ובסוף מנצח האינטלקט את הרגש. אבל מי שהאזין לו בשנות ה־70 זיהה את מקור הכאב. כמו אשתו הצעירה שהתאבדה והשאירה אותו עם בן תינוק שספק אם בראון ידע כיצד לגדל אותו.

בראון הוא מזן המפטפטים עם הקהל. שולף את אוזניית הפלייבק באוזנו כדי להקשיב בחיוכו העצוב לבקשות. הוא אוהב למקם את שיריו בזמן ובמקום משום ש־50 שנה הן חתיכת חיים גדולה עבור כולם. הוא אוהב את "הביקון" ואינו נוטר טינה על כך שכאן נדבק בקוביד בהופעתו האחרונה ועל ההתבודדות, שכנראה הייתה יותר מלהיות חולה. הוא עלה ממנו שונה בחזותו ומופנם יותר. אפשר היה להתעקש על כמה שירים שנדמו הכרחיים שלא ניגן, אבל ההופעה נשקה לשלוש שעות ללא הפסקה ושני הדרנים. לא זיהיתי פתח לטענות.

מה שהפתיע אותי לא פחות היה העובדה שבשלוש שעות תמימות נרשמה תנועת קהל דלילה לשירותים. שקהל סביב גיל 70 שבשיא התלהבותו הספונטנית קם על רגליו, מחא כפיים מעל ראשו, שקשק בתותבות, עשה כמה צעדי ריקוד לאים במקום ואחר התיישב, לא הסתער בהמוניו על הפתחים. זה בעיניי פנומן מרתק; או שהנוכחים שלטו ברזי האיפוק וחיכו להשתין בבית, או שלבשו Depend, טיטולים אנונימיים. הכל לגיטימי בעיניי. לא היה קל להשתחרר מחיבוקו של בראון.

לא אתיימר לתרגם את מילותיו של בראון, אבל אפשר לנסות לתווך את תוכנן. ב"Before The Deluge" ("לפני המבול", 1974) הוא כותב על מפגע של 2022: "כמה מהם ידעו אושר, כמה ידעו כאב, ולאחרים היה חשוב רק הרגע. על כנפיים צעירות של אומץ וטירוף הם התעופפו בגשם ונוצותיהם, פעם כה רכות, נקרעו ונשמטו... כמה מהם כעסו על ההתעללות באדמה ובאנשים שהפכו יופי לכוח. הם נאבקו להגן עליה אבל הופתעו מעוצמת זעמה בשעה האחרונה כאשר החול אזל. מעטים בלבד שרדו במאמץ להבין משהו כה פשוט וגדול, בשנים המיוסרות שבאו לפני המבול". המילים האחרונות חילצו זעקת הזדהות שנכנס ל"ביקון" הממוזג מעולם הנמס אל עצמו.

מ"Take it Easy" הפופולרי עם הבחורה בפיקאפ שעצרה לו בווינסלו, אריזונה, אחד ההדרנים, רקד בראון בקלות ל"Our Lady of The Well": "זה ריקוד שנערך בדממה תחת שמי הבוקר, את בחייך ואני בחיי. כאן אנחנו עומדים ובלי מילים שואבים מים מהבאר, מביטים מעבר למישורים היכן שההרים ניצבים ללא תזוזה. דרך רבה עשיתי בחולות למצוא שלווה בחברת האנשים בשמש, איפה שהמשפחות עובדות את האדמה כפי שתמיד עשו, כה רחוק לכיוון השני פנתה ארצי". כל אחד ומטענו האישי, אבל "כה רחוק לכיוון השני פנתה ארצי" פוצע אותי כל פעם מחדש.

מילות שיריו של בראון לא צורפו אף פעם לאלבומיו. זה היה איפוק נדיר. "Late For The Sky" הוא האלבום הטוב ביותר שלו בעיניי ב־1974 (ארבעה שירים מתוכו בהופעה) ב"רולינג סטון" הסביר סטיב הולדן שהיה שווה לתמלל אותם במשך ארבע שעות לכל מי שרוצה לגלות מחבר שירים גאוני. "אל תקפצו לי עם דילן", כתב הולדן, "אני מכיר את דילן והוא מחבר שירים שונים בתכלית. יש כאן חסד וזרימה כה טבעיים באישיות הפרטית של בראון ובאמירה מקורית שהיא כה מהפנטת מוסרית מבלי להיות כפייתית. בראון מחפש אופציות רומנטיות בצִלה של האפוקליפסה. הוא תמיד חיפש חמלה ורוך ולמרות העשורים שנרשמים על פניו בקמטים עמוקים, הוא אינו מצליח לקלוע לעשור שבו יירד המבול וכבר חמישה חלפו עליו באולפן ההקלטות. אף מחבר שירים עכשווי לא עסק בפגיעות ובשבריריות של אידיאליזם רומנטי וכאב".

יש הופעות שנושרות ממך בדרך לדלת. יש הופעות שנכרכות סביבך לשבועות. כמי שעברו מגפרורים בוערים למצתים ולניידים המנסים להנציח את המתרחש באור מסמא - הניחו לניידים. הם חודרניים, ברוטליים, לוכדים צליל מתכתי מרוחק ותמונה קופצנית לא חדה. למחרת מתמלא YouTube בקליפים גרועים מסוגם ומוציאים את דיבתה של ההופעה רטרואקטיבית. לא כל חוויה אישית אינטימית זקוקה לתפוצה ברשת חברתית. יש רגעים שנועדו שננצור אותם לעצמנו. או לשים אותם במילים. גם לא בטוח.