האזינו לטור של אלון בן דוד

הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי נהג לומר שהוא רוצה שבסוף המלחמה הבאה אף אחד לא ישאל מי ניצח. אחרי שנים שבהן התרגלנו לצפות לכל היותר לתיקו מכובד מול עזה, בנוסח המקובל של נבחרת ישראל, נעים לסיים מבצע בתחושה שלקחנו יוזמה והבאנו תוצאה חד־משמעית. היה לא קל לצמרת המדינית־ביטחונית שלנו לשמור על נימה עניינית וצנועה בסיכום הלחימה. זה מסוג המבצעים שמפתה מאוד להתבשם בהם – חזק מהיר ואלגנטי – אלא שבצד השני היה אויב לא מרשים במיוחד.

אבל גם כמבצע מוגבל וצנוע יש לו כמה הישגים שילוו אותנו: כמו שנראה הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני בתום המבצע, יש סיכוי טוב שהוא יחדל מלהיות גורם משמעותי המאיים על היציבות מול עזה, לפחות בשנה הקרובה; היעילות שהוכיח המתווך המצרי עשויה לסלול דרך למו"מ רציני יותר מול חמאס על עסקת שבויים; וגם בלבנון למדו השבוע שיש לישראל קווים אדומים ושיש איומים שיגרמו לה ליזום מכת מנע.

אף לא אחד, בצה"ל או בשב"כ, צפה את שרשרת האירועים שהחלה עם מעצרו של בסאם א־סעדי בג'נין לפני כעשרה ימים. זה היה אמור להיות עוד מעצר שגרתי כמו עשרות מעצרים אחרים שמתבצעים מדי לילה. אבל התגובות הקשות לסרטון שבו נראה לוחם ימ"ס נאלץ לגרור את א־סעדי כבד הגוף כשהם תחת אש, אותתו שקרה כאן משהו אחר. פחות משעה לאחר המעצר התקשר מפקד פיקוד המרכז יהודה פוקס לעמיתו בדרום אליעזר טולדנו ואמר לו: "שים לב. קרה פה משהו שעלול לגלוש לגזרתך". בטהרן צפה בתמונות האלה מזכ"ל הגא"פ זיאד נח'אלה, וחמתו בערה בו.

לפנות בוקר של יום שלישי כבר הועברה הפקודה לחוליות הנ"ט של הג'יהאד: תפגעו בכל מטרה ישראלית שתראו, צבאית או אזרחית. למזלנו, המודיעין הבחין בהכנות לפיגוע והוציא התרעה – אם היינו נכנסים לעלות השחר אחרי שכבר נפגע אוטובוס ילדים בעוטף – תמונת המבצע הייתה שונה בתכלית. ברביעי בערב כבר היה ברור שמאמצי התיווך לא יועילו ושהגא"פ טיפס על עץ גבוה מדי. בישראל הוחלט לעבור להתקפה. מאותו רגע זה היה רק עניין של זמן עד שתגיע ההזדמנות המבצעית, וזו הגיעה על מגש בשישי אחר הצהריים.

מהרגע שבו חדרה פצצה של חיל האוויר לקומה השביעית של מגדל פלסטין בשכונת רימל, פערה בור ברצפה ופגשה בקומה שמתחת את תייסיר ג'עברי, עברו על נח'אלה 55 שעות מהקשות שידע מאז ייסד את הזרוע הצבאית של הגא"פ בעזה, לפני 37 שנים. בארבע ורבע הוא איבד את ג'עברי, מפקד השטח הבולט שלו, 12 שעות אחר כך נודע לו שכ־20 מאנשיו נעצרו ביהודה ושומרון, בחלוף עוד 12 שעות איבד גם את מפקד השטח השני ח'אלד מנסור, ובתום 55 שעות של לחימה, שבהן לא צבר ולו הישג אחד – הוא נאלץ להסכים להפסקת אש בלי כל תמורה.

גרוע מזה – אנשיו איבדו אמון ברקטות שהם מייצרים והרגו יותר מעשרה אזרחים פלסטינים במהלך הלחימה. אנשי הגא"פ לא מתקבלים היום בברכה בג'באליה, בבורייג' ובשאר האתרים שבהם הרקטות שלהם הרגו ילדים. הגא"פ היה מבודד כליל בזמן הלחימה, ולמעט איראן וחיזבאללה, אף אחד לא התייצב לצדו, גם לא חמאס.

נח'אלה נטל לעצמו בשנים האחרונות לא מעט מהסמכויות של המפקד הצבאי שלו אכרם עג'ורי. לפני שלוש שנים ירדו כמה פצצות כבדות על ביתו של עג'ורי בדמשק והפילו לו את הבית על הראש. עג'ורי נחלץ בחיים, אבל בנו נהרג בתקיפה, ומאז, אומרות השמועות, הוא לא חזר לעצמו.
עד לפני שבוע היה נח'אלה ממוקם גבוה ברשימת המועמדים לחיסול של ישראל. באופן פרדוקסלי, המבצע בסוף השבוע האחרון דרדר את מקומו ברשימה ואולי קנה לו עוד כמה שנות חיים. ההבנה היא שאחרי מה שחטף ואחרי שנאלץ להכיר באוזלת ידו של הארגון, נח'אלה יהיה מוחלש ולא ימהר לאתגר שוב את חמאס ואת ישראל.

סיכום מבצע "עלות השחר". (צילום: דובר צה"ל)

לא בכל מחיר

עבור חמאס, הלחימה מיצבה אותו כ"מבוגר האחראי" ברצועה, גם בעיני העזתים וגם בעיני המצרים. אבל מכאן ועד לתיאורי פרשנות כאילו חמאס הוא "המרוויח הגדול מהסבב" – רב המרחק. הישיבה על הגדר בימי המבצע הייתה לא נוחה והכאיבה לחמאס במקום רגיש. זה לא טבעי לארגון שנושא את דגל ההתנגדות לשמור על איפוק כשפצצות נופלות לידו.

כמעט שבוע של סגר על הרצועה היה גם תזכורת לכמה משמעותית הפכה התלות של חמאס בישראל. האלפים שלא יכלו לצאת לעבודה, מאות החולים שלא יכלו להגיע לטיפול, והשבתת תחנת הכוח (שהביאה להזרמת טונות של שפכים לים), הזכירו ליחיא סנוואר שללא שיתוף פעולה עם ישראל – החיים בעזה יכולים להיות אפילו גרועים יותר.

לכן נוצרה עכשיו הזדמנות לקדם את המו"מ על השבויים והנעדרים. סנוואר כבר הבין ששום ממשלה בישראל לא תשלם בשחרור רוצחים עבור שני אזרחים שחצו את הגבול מבלי דעת, ושתי גופות חיילים. בין המחויבות לחבריו מהכלא לבין הלחץ מהרחוב העזתי שמשווע לעבודה בישראל – ניתן יהיה אולי להביא אותו לעמדה ריאלית יותר במו"מ.

שמונה השנים שחלפו מאז צוק איתן הבהירו לסנוואר שהגופות והאזרחים שהוא מחזיק בידיו אינם סחורה שישראל להוטה לשלם עליה כל מחיר. ראש הממשלה לשעבר נתניהו, המצולק מעסקת שליט, לא יכול היה להרשות לעצמו לשחרר עוד רוצחים, והממשלות שבאו אחריו הוכיחו שהן מוכנות להעניק לעזה הקלות כלכליות, שייטיבו את רמת החיים ברצועה ויעניקו לתושבי הדרום את השקט שממנו נהנו בשנה האחרונה. לממשלת המעבר הנוכחית לא תהיה לגיטימציה לבצע עסקה שכוללת שחרור אסירים, אבל היא יכולה להתניע תהליך של מו"מ ענייני יותר, שבו ישורטט מתווה מציאותי יותר לעסקה עתידית.

מי שממש לקח את המבצע בעזה באופן אישי הוא חסן נסראללה, שמשוכנע שכל פצצה שנפלה על עזה נשאה איתה מסר במיוחד עבורו. העצבנות שלו ניכרה בנאום שנשא ביום העאשורא, ובעיקר הוא נשמע מוטרד מכך שהצלחת מדיניות החיסולים בעזה תגרום לישראל להעתיק אותה גם ללבנון. ככל שהפליג באיומיו על ישראל, כך הוא נשמע יותר ויותר חסר ביטחון לממש אותם.

נסראללה נראה כמי שלא החליט עדיין אם כדאי לו להסתכן בחיכוך עם ישראל על סימון קו הגבול הימי. היוזמה שהפגינה ישראל בעלות השחר נתנה לו עוד נקודה למחשבה. כדאי לה לישראל לקצר את זמן ההתלבטות שלו, להעיר את המתווך האמריקאי המנומנם ולהגיע להסכם על קו הגבול, שהוא לטובת שני הצדדים. לישראל אינטרס ברור שהגז יתחיל לזרום משני צדי הגבול, הישראלי והלבנוני, ומי יודע? אולי יום אחד הוא עוד יזרום בצינור אחד משותף.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13

[email protected]