בנוסף לסוגיית עצמאותו של האי – שסין רואה בו שטח ריבוני שלה וחלק אינטגרלי ממנה – מדובר בהחרפת המתיחות בין וושינגטון לבייג'ינג, שהגיעה לשפל חמור וחסר תקדים. וכך, בעוד טייוואן טוענת כי יש לה זכות לממשל עצמי וכי סין פלשה למרחב הימי והאווירי שלה ובכך הפרה את הנורמות הבינלאומיות, ממשל ביידן מחזיק בעמדה אסטרטגית משלו. הוא עורך הבחנה בין מצבה הפוליטי־ביטחוני של טייוואן לבין פעולותיה הצבאיות של סין, הנתפסות בעיניו כהסלמה שנועדה לשנות את הסטטוס קוו באזור.
מנגד, משרד ההגנה הסיני גינה בחריפות את הביקור, ואף הודיע על הקפאת השיחות הביטחוניות עם ארה"ב והמשך התרגיל הצבאי שהחל בשבוע שעבר. וכך, כשהיא נמצאת בלב עימות מעמיק בין המעצמות, טייוואן עלולה להיגרר בעל כורחה למאבק כוחני על אדמתה, שישנה את פני האזור והיחסים הבינלאומיים.
מערכת היחסים בין סין וטייוואן היא סוגיה טעונה ששורשיה היסטוריים, פוליטיים ואסטרטגיים. הם טמונים בכיבושו של האי על ידי יפן הקיסרית ב־1895 ומחויבותה של סין מאז להשיב אותו אל חיקה, תוך תיקון העוול שנגרם לה במהלך "מאה שנות ההשפלה" שספגה ממעצמות המערב.
עם כניעת יפן במלחמת העולם השנייה ולאחר סיום מלחמת האזרחים הסינית, המפלגה הקומוניסטית בהובלת מאו דזה־דונג הקימה את הרפובליקה העממית של סין, והכוחות הלאומניים בהובלת צ'אנג קאי־שק נאלצו לסגת לאי של טייוואן. וכך, ההכרזה על עצמאות סין העממית ב־1949 יצרה בפועל שתי ממשלות, כשטייוואן, המכונה גם "הרפובליקה הסינית", מתפקדת מאז כמדינה הנבדלת מבייג'ינג. ב־1971 היא איבדה את מקומה באו"ם לטובת סין, ורבות מהמדינות שמקיימות איתה קשרים בלתי רשמיים, לרבות ארה"ב וישראל, נמנעות מלהכיר בה כישות ריבונית.
מאז עלייתו של שי ג'ינפינג לשלטון (נובמבר 2012), בייג'ינג רואה בהשתלטות על טייוואן יעד אסטרטגי וחובה לאומית, וזאת כחלק ממימוש "החזון הסיני" של הנשיא, שהבטיח להוביל לאיחודה עם סין. שי נוקט עמדה נוקשה בסוגיית ריבונותה ומזהיר לא אחת את ארה"ב כי סין לא תסבול את עצמאותו של האי, היות שאין מקום לשתי מדינות סיניות.
סין רואה בטייוואן שניתקה ממנה חלק אינטגרלי מ־32 המחוזות שלה, שיש להחזירו בדרכי שלום או בכוח. על רקע זה, הממשל בבייג'ינג מגנה את מכירות הנשק האמריקאיות וביקורי בכירים אמריקאים באי, ואף מצהיר כי ניסיונות היפרדותה של טייוואן מסין העממית, לא ישאירו לה ברירה אלא להילחם בכל מחיר על שמירת הסטטוס קוו. כל זאת, תוך שהוא מסכל את השתתפותה בארגונים בינלאומיים שונים ובראשם האו"ם וארגון הבריאות העולמי, ומפעיל לחץ תמידי על מדינות העולם שלא יכירו בעצמאותה.
כשהיא ממוקמת כ־180 ק"מ מהיבשת הסינית ומשקיפה על הונג קונג, יפן והפיליפינים, טייוואן מהווה ציר אסטרטגי החולש על נתיבי שיט ומסחר חשובים ביותר עבור סין, המקשרים אותה גם לאוקיינוס ההודי, ובמקביל מונעים ממנה לנוע בחופשיות אל המרחב האסטרטגי של ארה"ב באוקיינוס השקט.
כאן יש להבהיר כי חשיבותה הכלכלית של טייוואן ממנפת את חשיבותה הגיאופוליטית, ואלה יחדיו מחדדות את הקונפליקט המורכב בסוגיית ריבונותה. זאת על רקע הפיכתה, החל משנות ה־90, לשחקנית מרכזית ומובילה בשוק המחשבים העולמי, כמו גם בשוק טכנולוגיית המידע והתקשורת.
יתרה מכך, בשנים האחרונות טייוואן נתפסת כמעצמה טכנולוגית של ייצור שבבים, המהווים רכיב קריטי עבור אין ספור תעשיות וטכנולוגיות (דוגמת תקשורת 5G ורובוטיקה). חברות טייוואניות בינלאומיות אחראיות לכ־90% מהייצור העולמי של השבבים, דוגמת TSMC, יצרנית השבבים הגדולה בעולם עם שווי שוק של כ־450 מיליארד דולר.
זוהי אחת הדוגמאות המובהקות לצמיחתה הכלכלית־טכנולוגית של טייוואן, התעצמותה המדינית והשפעתה הרבה על הכלכלה העולמית.
מנקודת מבט גיאופוליטית רחבה, התגברות המתיחות הביטחונית בטייוואן משקפת את השינויים הרבים במפת היחסים והאינטרסים, לצד ההזדמנויות והאתגרים של המעצמות הפועלות באסיה ובזירה הבינלאומית. על רקע זה, התחזקות מעורבותה של ארה"ב צוברת תאוצה בעשור האחרון.
כיוון שטייוואן נתפסת על ידי הממשל האמריקאי כשותפה כלכלית וכחוליה אסטרטגית חשובה בשרשרת המדינות הדמוקרטיות הנמתחת לאורך חופי סין, נוכחותה של פלוסי באי וכל שכן ביקורה המתוזמן שם, מהווה קטליזטור המשפיע על תגובתה התוקפנית של בייג'ינג.
וכך אף שהמפגש, שנועד להביע סולידריות ולהבהיר באופן חד־משמעי את התמיכה הפומבית בממשל טאיפיי, מוצג כאקט סימבולי שהיו לו תקדימים (דוגמת ביקורו של ניוט גינגריץ', דובר בית הנבחרים לפני 25 שנה), הוא נתפס כאקט בוטה בסין. מנקודת מבטה, זוהי התערבות גסה בענייניה הפרטיים ולכן מדובר בצעד משפיל. יתר על כן, זהו צעד המתפרש כעידוד טייוואן להכרזה על עצמאותה וככזה, מדובר ב"חציית קו אדום", כשהתגובה הסינית המתבקשת היא יציאה למלחמה.
כאן חשוב להבהיר כי המדיניות הלוחמנית הסינית ביחס לטייוואן איננה גחמה פזיזה שצצה "יש מאין". ההפך הוא הנכון. מדובר בהחלטה אסטרטגית ארוכת טווח המבוססת על שיקולי עלות־תועלת פרגמטיים וגישה ריאליסטית ומפוכחת המתחשבת בשלל גורמים. אחד הגורמים הוא הצורך של הנשיא שי לגייס תמיכה ציבורית לקראת בחירתו לתקופת כהונה שלישית. גורם אחר הוא הסבת תשומת לבו של הציבור לאירועים ולהישגים במישור הבינלאומי המוצגים כ"חיוביים", לעומת נושאי פנים ובראשם משבר הנדל"ן וההאטה בצמיחתה הכלכלית של סין, הממוסגרים כ"שליליים" (הבנק העולמי צופה לסין צמיחה בשיעור של 4.3%, הנחשב לנמוך ביותר זה 30 שנה).
אם לא די בכך, טייוואן היא מושא קנאה ותחרות של סין מול ארה"ב במסגרת ה"מלחמה הקרה" ביניהן, היינו חלק ממאבק תודעתי־אידיאולוגי, עימות צבאי־ביטחוני ותחרות פוליטית־כלכלית על יוקרה ומעמד עוצמתי בפוליטיקה העולמית.
היות שטייוואן היא מודל דמוקרטי קפיטליסטי המהווה סמל לשגשוג ורווחה כלכלית, הנשיא שי חותר לנכס את ההצלחה הכלכלית־טכנולוגית שלה לבייג'ינג, ואף למנוע את זיקתה ו"זליגתה" לארה"ב. בתוך כך מסתמן כי בייג'ינג, המודעת למגבלות הכוח והעוצמה מול הממשל האמריקאי, מנצלת את ביקורה של פלוסי להפיכת התחרות לעימות, אך ספק רב אם היא תוכל לספוג את הסיכונים הטמונים במלחמה "אמיתית".
התרעות פיקוד העורף