תוצאות הפריימריז בליכוד מצביעות על כך שהדילים, החמולות וקבלני הקולות – הינם שוליים ביותר בגוף בוחר גדול. גם השפעתו הישירה של מנהיג המפלגה מוגבלת. על רקע זה מדאיגה במיוחד ההתייחסות התקשורתית לחגיגה הדמוקרטית בליכוד. הניסיון האובססיבי להציג את הליכוד כמשפחת פשע או כמפלגה של עבריינים – צריך להטריד כל אדם שמדבר בלהט על חשיבות הדמוקרטיה. 

נתניהו על תוצאות הפריימריז בליכוד: "פיצוץ של רשימה, סימן טוב לבחירות"

העיתונאי, עורכת הדין והח"כ שחוזר: הכירו את הפנים החדשות בליכוד

סוף הדרך? אלו הח"כים הבולטים בליכוד שנדחקו לתחתית הרשימה

האם ייתכן שהתוצאות של בחירות דמוקרטיות במפלגה יניבו רשימת מועמדים שהינה פחות איכותית באופן משמעותי מבחירתו של אדם אחד, הבורר אנשים בפינצטה לרשימה שהוא עומד בראשה? השאלה הזו כשלעצמה מסוכנת לדמוקרטיה. באותה מידה ניתן לשאול אם בחירות לכנסת בהכרח יניבו את ההנהגה הטובה ביותר למדינה? האם לא ייתכן שהפיכה צבאית או השתלטות כוחנית של קבוצה מסוימת תניב הנהגה טובה יותר? 

כאשר הצלחת ההנהגה נמדדת אך ורק על פי התוצאה – אנחנו נכנסים לאזור הדמדומים של הדמוקרטיה. האזור שבו התהליכים ודרכי ההתנהלות הופכים לשוליים ונרמסים בכוחה של תוצאה מקרית, שאיכותה נתונה לפרשנות סובייקטיבית. זהו אזור מסוכן שבו העיתונות, שאמורה לשמש כמנגנון לבקרה, ויסות ואיזון הכוח השלטוני, מאבדת את המצפן המקצועי והמצפון ומתנהלת כמו מערכת חיסון שיצאה משליטה והחלה לתקוף את הגוף. היא מאדירה ומרוממת מפלגות של איש אחד ומקטינה ומזלזלת במפלגות דמוקרטיות, המעניקות לחבריהן את הזכות להשפיע על דמותה ורשימתה לכנסת. 

הזרקור התקשורתי מופנה לכל מה שמצטייר רע בהליך הדמוקרטי, עד כדי כך שהתודעה של האזרחים מגיעה למסקנה הברורה, שעדיף להימנע מפריימריז וכדאי לחזור לשיטה הישנה של ועדת מינויים, או לוותר אפילו על מראית העין הזו של גוף בוחר ולהעניק למנהיג המפלגה את הכוח להרכיב את הרשימה. עיתונאים המדווחים על הפריימריז בעבודה, במרצ ובליכוד – מתרשמים פחות מעצם הרעיון שחברי מפלגה יכולים להשפיע, ומספקים התייחסות צינית על תהליך הבחירות הפנים־מפלגתי. 

ההתייחסות הזו מתעצמת ככל שחברי המפלגה נתפסים על ידיהם כאנשים נחותים או טיפשים. כך קרה שהפריימריז בליכוד הוגדרו בתקשורת לא אחת כ"שכונה". בואו נתעכב על המילה הזו. מה זה אומר "שכונה"? רוצה לומר את כל מה שמייצגות מילים אחרות שכבר נתקלנו בהן: צעקנות, עממיות ואפילו אלימות. ה"שכונה" היא המקום שבו שולטים הצ'חצ'חים, מנשקי הקמעות והבבונים, המקום שבו שולטת תרבות הרחוב הים תיכונית, או אם תרצו, המזרחית. 

כשמגדירים את הפריימריז בליכוד כ"שכונה", מבדלים אותם היטב מהפריימריז בעבודה ובמרצ. השכונה של הליכוד מייצגת פלאפל, מפרום, מופלטות, חריימה וממולאים. אוכל ביתי פשוט וטעים. אוכל של יומיום. מסעדת פועלים. הפריימריז בעבודה ובמרצ, לעומת זאת, הם חוויה של דמוקרטיה: צווארונים מעומלנים. אווירה של ספרייה בתוך בית מרקחת. השקעה בעיצוב הפנים. מוזיקה קלאסית. צִלחות מוקפד של מנות קטנות וקמצניות על צלחות גדולות ומעוצבות. מסעדת שף. 

בפריימריז של מפלגות השמאל אין תופעות מביכות של קבלני קולות או דילים או רשימות חיסול. אלו מילים שלא מסתדרות במקום של פיינשמקרים. כשיושבת הראש של המפלגה מנסה לבוא חשבון עם המועמד שהעז להתמודד מולה – אתה רואה לנגד עיניך את השפית לבושת השחורים מניפה סכין מושחזת ומנצנצת על קרש חיתוך נאה מעץ אלון. חיסול פוליטי בשמאל צריך להתבצע עם סטייל. מינימום שכונה, מקסימום ארקוסטיל. 

בואו ניקח את זה הלאה. תסתכלו איזו רשימה מה־מ־מת בחר יאיר לפיד. בלי פריימריז. בלי ארגזי מתפקדים. בלי לבזבז שקל על בחירות פנימיות. אז איך זה, שמתוך כל רשימות יש עתיד לדורותיהן, אם תשאל בן אדם ברחוב מי הם חברי המפלגה, הוא לבטח יידע להשיב: עפר שלח. חלק יידעו לציין גם את שי פירון ולאחרונה גם את אורנה ברביבאי. כל אחד מהם מסיבה אחרת, כמובן. כל השאר נעלמים בצלו של לפיד. התפוח והעץ. 

אם תעשו משאל קטן ברחוב מי היו חברי מפלגת שינוי של טומי לפיד, קיים סיכוי סביר ששני השמות היחידים שיעלו יהיו יוסי פריצקי, שקרא עליו תיגר, ואברהם פורז, יד ימינו שהמליך אותו על שינוי. כל השאר הם צללים. מי שנשארים חקוקים בזיכרון הם לא פרלמנטרים עמלנים וחרוצים. גם לא שרים בממשלה או בקבינט. מי שנצרבו בזיכרוננו, אלו בעיקר אלו שהעזו לקרוא תיגר או למתוח ביקורת על הלפידים לדורותיהם.
המסר של המתפקדים

בואו נחזור לרגע ל"שכונה" של הליכוד. הפרשנות העיתונאית ניסתה להציג את הרשימה שנבחרה כעשויה מעור אחד. רשימה של מחנה נתניהו. רשימה שהוכתבה על ידי נתניהו. אבל המציאות שונה לחלוטין. בדרך להצגת הרשימה "בצלמו כדמותו" של נתניהו, קל להבחין שמי שזכה למתקפה ישירה מצדו, דודי אמסלם, זכה לאמון עצום של המתפקדים. ניר ברקת שנחשב לסוג של קורא תיגר על מנהיגותו – התברג במקום גבוה מאוד ברשימה. נתניהו לא התערב בבחירות הפנימיות בצורה ישירה. הוא נהג בממלכתיות ונתן למתפקדי המפלגה לפעול כהבנתם. 

מה שמאפיין את הנבחרים החדשים הוא לא הנאמנות למנהיג, אלא בולטות תקשורתית, רהיטות והזדהות עם ערכי הליכוד בתחום המאבק על ניקיון מערכות האכיפה והמשפט ובתחום המדיני, הכלכלי והחברתי. אפשר לומר היום שבניגוד למקובל במפלגות של איש אחד כמו יש עתיד, ישראל ביתנו, כחולבן ותקווה חדשה, הליכוד חזרה להיות מפלגה אידיאולוגית, צעירה ונשכנית. מפלגה שמציגה רשימה המשלבת היטב ניסיון עם רעננות ונוכחות ברשתות החברתיות.

אם ברשימה התקדמו אנשים המזוהים כנאמני נתניהו – זה אך טבעי. אלו הם בדרך כלל האנשים שיש להם אג'נדה אידיאולוגית ברורה, העולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של הליכוד. מתפקדי הליכוד שולחים בכך מסר לנתניהו ולציבור הרחב. המסר הוא שהם מצפים מנציגי הליכוד לפעול ללא מורא לקידום האידיאולוגיה שבשמה הם נבחרו לכנסת. המתפקדים חשו צורך לחזק את הצד המבקש לשנות ולייצר מהפכות של ממש בסדרי השלטון. התחושה היא שהליכוד הייתה בשלטון שנים ארוכות והפקירה לשמאל זירות פעילות והשפעה נרחבות, שבסופו של יום מצרות את צעדי הליכוד בעלותה לשלטון וחוסמות את דרכה למימוש האידיאולוגיה שלה. 

לקח לליכוד 30 שנה להדיח את מפא"י ההיסטורית מהשלטון. ילידי הדור השני והשלישי של הליכוד מבקשים שנבחריה לא רק יגיעו לשלטון אלא גם יתחילו למשול. מהבחינה הזו, שנת בנט־לפיד – הייתה שנה של פקיחת עיניים, תיאום כוונות והבנה שקשירת הידיים של הליכוד כשהיא בשלטון צריכה להיפסק. 

האקטיביזם השיפוטי יפנה את מקומו לאקטיביזם חקיקתי, להחזרת השלטון לידי העם ולכיבוד ההחלטה הדמוקרטית של העם על כל חלקיו: החכמים והמשכילים, הטיפשים והבורים, הנאורים והפרימיטיביים, אנשי השכונות ואנשי מגדלי השן, העשירים והעניים, ההייטקיסטים ופועלי הניקיון, השופטים והאסירים. בקלפי כולנו שווים. זו מהותה של דמוקרטיה. לכל קול יש אותו המשקל. אין קולות טובים יותר וקולות טובים פחות. אין קולות שכונה וקולות חנה בבלי. אין קולות שראויים לכבוד וקולות בזויים. 

ומי שלא נראית לו הדמוקרטיה הזו המשווה בין קול לקול – מוזמן לחפש לעצמו חיים בדיקטטורה או על הירח. 

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד