במהלך השנים, כשהגשתי תוכניות אולפן כאלה ואחרות וצביקה פיק היה מגיע להתארח, זה תמיד היה אירוע חריג. גם בעשור השישי והשביעי לחייו, כשצביקה היה נכנס למקום מסוים - מול המצלמות או בכל מקום אחר - עמדה באוויר תחושה שמשהו קורה. במסעדה, בבית קפה או במבואה של אולפני הרצליה, כשהופיע נשמע מין רחש בחש: מישהו גדול מהחיים נחת כאן.
צביקה תמיד היה סטאר על מלא. ממש עד הסוף. בישראל, מקום שבו אוהבים לדרוס ולבזות את כוכבי ההווה והעבר הגדולים והמוכשרים ביותר, הוא הצליח לדלג מעל הרפש, הצליח להתעלם מהטורים המרושעים, מהמבקרים המתוחכמים והציניים והיה נאמן לעצמו ולתפיסת עולמו.
היו שנים שבהן נהנו לומר שזהו, הוא גמור. הספידו את הקריירה שלו כל כך הרבה פעמים. בשלב מסוים זה הפך כמעט לספורט לאומי אליטיסטי, להביט עליו כעל קוריוז שמסרב לקבל את הדין והגיל: השיער מצחיק, הפאייטים בלבושו מגוחכים, והשירים החדשים לא תופסים. אבל פיק בז לקברנים, שרובם נשכחו מזמן, וידע להמציא את עצמו מחדש.
במובנים מסוימים הוא הדמות שמייצגת את המהלך הזה של להיוולד שוב, עניין שכעת הפך לפופולרי בתרבות הישראלית. שוב ושוב הוא קם מהחול, יצר משהו נפלא והשאיר את המבקרים בלי מילים.
פגשתי את צביקה פעמים רבות במהלך חיי. הן בעבודה והן בשעות הפנאי. תמיד נראה בעיניי כמעין יצור פלאי שנמצא מחוץ למסגרת היומיום השוחקת של חיינו. והוא באמת היה הכל חוץ מיומיומי. בכישרון, ביוזמה, בלבוש וברושם שהותיר.
לפני ארבע שנים עבר אירוע רפואי קשה. במהלך טיסה לקה באירוע מוחי, ומציאות חייו השתנתה. אחרי תקופה שבה נעלם מהעין הציבורית, נאות להתיישב מול המצלמה ומולי ולספר לציבור מה קרה. הוא הסכים לעשות זאת למרות המצב המורכב שהיה שרוי בו, שכלל בין השאר הגבלה בדיבור ובתנועה, שני אלמנטים שהיו בעבר מסימני ההיכר והחוזקה שלו.
לאורך המפגש המתועד פיק הפגין עוצמה וביטחון עצמי. הוא לא התפשר על התוכן והמסרים שניסה להעביר דרכנו, וכמו תמיד, גם הפעם, ביקש להמציא את עצמו מחדש ולהתאושש באופן המיטבי מהתסבוכת הרפואית שאליה נקלע. נדמה לי שבמובנים מסוימים הוא עשה את זה והצליח. הוא סירב לצבור נקודות וסימפתיה דרך התפלשות בשמאלץ ובביש המזל שפקד אותו, להפך. הוא היה מדויק, חד ומלא שמחת חיים ודיבר על העתיד.
באופן מפתיע, הוא לא התרפק על העבר והשנים שחלפו, אלא כיוון ליום שבו יוכל לחזור לנגן ולשיר. כך ראיון שהתחיל מנקודה שיכולה להוביל למבול של רחמים עצמיים, צמח למפגן של אמונה עצמית. במהלך השיחות שלנו, יותר מפעם אחת, צביקה אמר ואפילו נזף בי וקבע שלא תהיינה דמעות. אפילו לא לחלוחית. אין בהן תועלת, הסביר. צריך להשתפר, להתקדם, להשתקם, כדי לשוב לפסנתר. לשם רצוי למקד את האנרגיה. באותו שלב הרצון שלו, חזק ומרשים ככל שהיה, נשמע דמיוני לחלוטין.
פיק נע ותפקד, אבל המרחק בין מצבו באותם רגעים לבין אדם שיכול להופיע מול ההמונים היה לתחושתי גדול מדי. הפקפוק שלי ברצונות שלו הפך לבדיחה על חשבוני. כעבור זמן לא ארוך צביקה פיק הופיע בפסטיגל. יום אחר יום ברציפות, מול אלפי צעירים. אומנם במגבלות החדשות שהמציאות כפתה עליו, אבל בדרכו שלו הוא שרף את הבמה.
אחרי הראיון הוא סיפר לי שהוצף באהבה והערצה חסרות תקדים. אפילו עבורו. לדעתי זה נבע בעיקר מהגישה הכנה והבטוחה שהוא הפגין במהלכו. במהלך השנים צביקה הסתיר באופן עקבי את המתרחש בנשמתו, חסם את עצמו ומנע מהקהל גישה ללבו, אבל בפעם ההיא משהו כנראה בצבץ החוצה. משהו מהאיש שלעולם אינו מתייאש או מוותר על החלום ליצור ולהישמע, בכל מצב. נדמה לי שהוא אפילו כתב על זה שיר.