מדוע המערכת פולטת אנשים עתירי ניסיון שיכולים רק להועיל למשק?

כמה יהירים וזחוחים היינו ביום הראיונות ההוא שקיימנו במקומון לצורך גיוס כותבות וכותבים. בניגוד לסברה הרווחת, אם אני לרגע מניחה את הלהט לנסות לשנות משהו בעולם, כבר שנים ארוכות שעיתונאות היא תחום לא מתגמל. מבחינה כלכלית, רוב העיתונאיות והעיתונאים מוכרחים לעסוק בעוד שניים־שלושה־שמונה תחומים בשביל לסגור את החודש.

הנוסחה היא כזאת: ככל שהעיתונאי מתוגמל רע יותר, כך לצד שמו תופיע רשימת תארים מפוארת יותר, להוציא כמה שזכו בתואר המלכותי "טאלנטים". אלו הם דריה של חצר ביזנטית בפני עצמה ולכאלה ממילא אין לי סבלנות.

באותו יום ראיונות ישבתי לצד עורך החדשות הצעיר, אקרא לו דוד, ובזה אחר זה הגיעו המרואיינים. חלק גדול מהם היה סקרן לגבי התחום וראה בו מקפצה לאנשהו, חלק קטן היה בעל מוטיבציה להיות מעורב ולהשפיע על המתרחש בעירו, וחלק קטנטן, ליתר דיוק איש אחד, היה גם בעל מוטיבציה, גם סקרן, גם בעל ידע וגם בעל קשרים וזמן פנוי וגם עם ניסיון חיים שידע כבר כיצד להבחין בין עיקר לטפל. בעיניי הוא מצא חן.

הוא לא ניסה לרצות בכל מיני תשובות מומצאות, אני לא שאלתי "מה התכונה הכי חיובית והכי שלילית שלך?", כי הרי כולם פרפקציוניסטים, והוא ענה בגילוי לב על שאלות אחרות, שהיו בעיניי מהותיות הרבה יותר. אחרי שיחה נעימה חשבתי שהוא נושא את כל היתרונות שעיתונאי צריך. העובדה שהוא לא היה בן 25 רעב ללחם שמוכן לספק הבטחות ללא כיסוי רק כדי שהשם שלו יופיע בעיתון, נראתה לי כמו מתנה. דוד חשב אחרת.

בבית האבות שבו חיה סבתי, פגשתי מורה לפיתוח קול. היא משתוקקת לספר ולהעניק מניסיונה, אילו רק מישהו היה מציע לה. במקום אחר שמעתי על מכתב פרידה לקוני שקיבלה מורה במרכז למידה שנועד לתגבר תלמידות ותלמידים מקבוצות מוחלשות בחברה. היא תכף בת 70, ולכן אין אפשרות להמשיך להעסיקה, למרות יחסי האמון שבנתה עם התלמידים ותרומתה שאינה מוטלת בספק.

אני יכולה להמשיך להפליג בדוגמאות שזורמות אליי, אבל הרעיון ברור. זה מוזר שיש כל כך הרבה נשים וגברים מצוינים שמוכנים לתרום ממרצם ומידיעותיהם והמערכות פולטות אותם. לא מדובר רק על תחום ההוראה, אלא על כל תחום שמוותר על תרומה ענקית של אנשים עתירי ניסיון שיכולים רק להועיל למשק הישראלי ולא פחות חשוב מכך - להיות גורמים מאזנים.

יש גיל פנסיה, נכון. רק לאחרונה התבשרנו שגיל הפרישה לנשים שנולדו מינואר 1960 ואילך יעלה בהדרגה מ־62 ל־65 שנים, כשגיל הפרישה לגברים הוא 67. למה לא לדחות אותו למי שמעוניינות ומעוניינים בכך? ואם יש גיל פנסיה, מדוע אינו חל על נבחרי ציבור? למה אנשים יכולים לנהל את המדינה שלנו גם בגילים מופלגים? בקיצור, הגיע הזמן לחשיבה מחודשת. אני לא יודעת מי יהיו חברות וחברי הכנסת הבאים, אבל אולי מהם יבוא השינוי. 

המלצתרבות

פסטיבל "אאוטליין" יארח השנה מאות יוצרות ויוצרים מתחומים כמו איור, אנימציה וכתיבה, ב־14 תערוכות שיעלו בחללים ייחודיים וברחובות העיר ירושלים, לצד מופעים, שיחי גלריה, כיתות אומן, סדנאות איור בלייב ובזום וסיורים מודרכים בין התערוכות לכל המשפחה.

תוואי הפסטיבל, שיעסוק השנה בנושא "חזרות", יעבור לאורך ציר רחוב יפו - מהמעבר התת־קרקעי בתחנת הרכבת יצחק נבון, גלריית ביתא השותפה לפסטיבל ועד למרחב הציבורי בכיכר ספרא ולגלריית הנסן.