לאורך השנים יצא לי לדבר לא מעט עם האיש, בעיקר בגלל הסרט ״שלאגר״ שבו הוא ואבי, אסי דיין, שיתפו פעולה והביאו לעולם, בין היתר, את עפרה חזה ואת ״שיר הפרחה״ (כל השירים בסרט נכתבו על ידי אבי והולחנו על ידי פיק). הדיבור שלנו היה על הפיכת הסרט למחזמר בימתי. זה לא קרה בימי חייו של אבי, ועכשיו כבר לא יקרה בימי חייו של פיק, אבל זה יקרה במוקדם או במאוחר, ו״בא לי לצעוק: אני פרחה״ תהיה חתיכת צעקה כל ערב באולם אחר.
השיחות שלי עם פיק הפגישו אותי עם מכונה על־אנושית של חתירה למטרה ועשייה שלא נפסקת לרגע. פגשתי אדם שהיצירה שלו היא חלק בלתי נפרד מההגדרה שלו והוא עבד בלהיות צביקה פיק ללא הפסקה, סביב השעון. החיים שלו היו ההפקה הכי מקצועית ומהוקצעת שיש. אבל היה זה דווקא אחד מילדיו שגילה לי צד שלא הכרתי בו כששוחחנו לא מזמן.
מתישהו במהלך השיחה אמרתי לו שבטח גם אבא שלו, כמו אבא שלי, היה עסוק בקריירה שלו כל הזמן ולא היה לו מושג קלוש באיזו כיתה הוא ואיך קוראים לחברים שלו ומה התוכנית האהובה עליו בטלוויזיה. זה מה שאני הכרתי מאבי, שהיה שקוע ביצירה שלו כל הזמן ולא כל כך התעניין בדברים שלא קשורים לזה.
״ממש לא״, אמר לי בן השיחה, ״הוא דווקא היה אבא מדהים. הוא היה לוקח אותנו לבית הספר בבוקר, הגיע לכל פגישות ההורים והיה בכל הצגות הסיום וידע איך קוראים למורה שלנו והכל״. הייתי מופתע. לא ציפיתי לזה. הנה צד של צביקה פיק שלא הכרתי וראוי לשבחים לא פחות מהצד המקצועי. חשוב לזכור תמיד שבזמן שאנחנו מספידים אומן יש אנשים שמספידים אבא וסבא.
ונחזור לצד המקצועי: צביקה פיק היה נביא הכיף הישראלי. הוא לבש מה שבא לו, אמר מה שבא לו, שר מה שבא לו והיה מה שבא לו בכל רגע נתון. רוח הכיף נשבה בשיריו והפכה את שיריו לשירי חופש ושחרור ו״פאן״. צביקה פיק, נביא הכיף הישראלי, יהי זכרו ברוך.
בכל מקום, מכל עבר, במרחב הציבורי, זה מזנק עליך: מודעות ענק שצועקות ״הלוואה, עכשיו, בתנאים נוחים״. זה על גבי אוטובוסים, מבעד לשלטי החוצות, בהפסקות הפרסומות ברדיו, מכל עבר. ככה כל היום מטפטפים לנו אופטימיות בדמות עתיד פיננסי טוב יותר שאמור לעזור לנו להרגיע את ההווה הפיננסי המאתגר של רובנו. וזה לא סתם שכבר תקופה ארוכה המרחב הציבורי מלא בפרסומות של הלוואות. לא סתם גם בסקרים לקראת הבחירות שמגלים לנו מהן הסוגיות שהכי מטרידות את הציבור, יוקר המחיה בולט בראש בתור הסוגיה שהכי מטרידה את הישראלים.
האמת היא שאנחנו חיים בבועה שהולכת להתפוצץ. כמעט כל מי שאני מכיר מבני גילי הפך לנוחי דנקנר קטן וחי על הלוואות שעל הלוואות. לכולם יש דבר אחד במשותף - הם נעים על בסיס של תקווה. תקווה שיהיה יותר טוב, שהמציאות תהיה יותר אדיבה ופחות דורסנית. אבל לאף אחד אין מושג על מה מתבססת התקווה, כי הראיות בשטח, בפועל, במציאות, בכלל לא מגבות את האופטימיות הזו. להפך, מיום ליום ההתייקרות מורגשת יותר ויותר. ולא רק בסופר. אולם איש לא יודע מה לעשות פרט להבעת תקווה שיהיה טוב יותר, שמשהו יקרה. אבל כלום לא קורה, ואני מוכן להתערב שכלום גם לא יקרה אחרי 1 בנובמבר, כשתהיה לנו כנסת חדשה.
חלק מהפרצופים במליאה יתחלפו, אבל גם לפרצופים החדשים לא יהיה באמת מה לומר, ומחירי הדלק, החלב, החשמל, הגנים, ימשיכו לנסוק. והם, אותם האנשים בעלי התואר ״נבחרי ציבור״, ימשיכו לשבת להם בירושלים עם הלשכה שלהם והעוזרים הפרלמנטריים שלהם ולא להבין שמתחת לפני השטח הכל בוער ומתלקח ויש כאן דור שלם שלא מצליח לחיות ועוד שנייה הוא מתפרץ.
זה ברור שזה יקרה, ואני רוצה לפנות כבר עכשיו לנבחרי הציבור הנוכחיים ולאלו שייבחרו ולומר להם: רבותיי, זה יתפוצץ לכם בפנים. יום אחד פתאום הכל יתפוצץ עליכם ויבער, ואתם לא תבינו איך זה קרה. והפיצוץ יהיה חזק מכל מה שהכרתם. ההדף שלו יעיף אתכם מהכנסת ביחד עם העוזרים הפרלמנטריים שלכם וה־45,274 שקלים ברוטו שאתם מקבלים כל חודש, בחזרה לחיים הקטנים שלכם ואתם תפגשו את המציאות שהזנחתם. לא יהיו לכם יותר פגרות אינסופיות ותצטרכו למצוא לכם עבודה נורמלית, ואז אתם תפגשו אותנו, את אלו שהזנחתם ומנהלים חיים של אקרובטיקה פיננסית בשביל לצלוח עוד חודש.
נעים בין מדפי המבצעים, פורסים לתשלומים, נושמים ריביות אכזריות, מתקשרים שוב להורים ומבקשים עזרה, מביטים בתלוש המשכורת ומנסים למצוא תקווה מבעד למספרים שכבר שנים נשארים אותו הדבר - בזמן שהמספרים של שכר הדירה והקניות השבועיות הולכים ומרקיעים. יש כאן דור שלם שחוקי המתמטיקה הולכים נגדו והוא נמצא במינוס תמידי.
אתם אולי לא באמת מבינים את זה, אבל חכו, זה יגיע. זה רק שאלה של זמן. ואז יהיה כבר מאוחר מדי בשביל פתרונות קטנים שלא באמת מטפלים בבעיה כמו שצריך אלא רק משמשים כפלסטר זמני. פתאום אתם תשמעו את פס הקול האמיתי של החיים: טלפונים מהבנק, ריבים של בני זוג בגלל הכסף שאין, וכמובן שיחות מהמוקדנים של חברות האשראי שמציעים לך הלוואה ולצערך זו ההצעה הכי הגיונית במציאות שלך, כי שום דבר אחר לא ממש הגיוני. זה אותו פסקול שמבניין הכנסת לא שומעים. אבל חכו, חכו, אתם תראו איך הכל יתהפך עליכם, וברגע אחד המדינה תבער ואתם תחזרו לחורים הקטנים שלכם בזמן שהמציאות תעלה בלהבות. ראו הוזהרתם.