יום אחד שמילוביץ, יהודי ענק ממדים שגוליבר היה נראה סרדין לידו, מחליט לקחת טריפ. הוא חושב שככה הוא, שרואה את החיים רק בשחור ולבן, יצליח לראות אותם בצבעים, כמו הנוער.
שמילוביץ הוא קצב ידוע, כל היום מפרק פרות. הרבה דם, בשר ועצמות עוברים לו בין האצבעות. אחרי העבודה שמילוביץ מפרק אצבע של חשיש לפירורים, משתעשע חצי שעה בהכנת שני סקאדים (סיגריות ממולאות בצורת טיל, שיכולות להמם סוס), מסדר להן פילטר מגלויות פרסומת של יהורם גאון, מתרווח על הכורסה מול הטלוויזיה הכבויה ושם על הפטיפון תקליט של ביג בנדס משנות ה־30.
במשך רבע שעה הוא מעשן את הסקאד, ואפשר לראות על הפנים שלו איך הוא הופך רגוע ונינוח. אחרי הסקאד הראשון שמילוביץ דופק מקלחת ארוכה, שם עליו בגדים נקיים ויוצא לסיבוב ברחוב ירמיהו, שם כולם עושים לו כבוד וגורמים לראש שלו לנוע מצד אל צד תוך שהוא פולט "מה שלומך?" ו"מה העניינים?" בלי לחכות לתשובה.
שמילוביץ נחשב בריון קשקשים, שבשנות ה־60 המאוחרות ושנות ה־70 המוקדמות הסתבך פה ושם בכמה קטטות שגרמו לאספקת לקוחות בסיטונאות לחדרי המיון בבתי החולים. בקטטות הוא מתנהג עם בני אדם כמו עם פרות: הוא מפרק אותם. מאחורי הגב מכנים את שמילוביץ "המפרק".
בתשע בערב נכנס שמילוביץ חזרה לביתו הצנוע, דירת שני חדרים, ונוחת על הכורסה. הוא לוחש פסס... פסס… עד שהחתול שלו, שגדל לממדי נמר, מזנק עליו וזוכה לפינוק היומי. שמילוביץ צופה בחדשות בטלוויזיה ומחסל סקאד שני. הבית אפוף עשן וריח חריף של חשיש לבנוני משובח, שאותו מקבל שמילוביץ מסוחרי הבשר הערבים שדואגים לו לאספקה קבועה בימי התשלום שלהם.
שמילוביץ משתמש בבשר משחיטה שחורה. בפעם היחידה ששני נציגי הרבנות ניסו לבדוק את ההכשר של הסחורה שלו, הוא תלה אותם על ווים בחדר הקירור, עד שהסכימו לחתום לו שהסחורה בחנות כשרה, וזאת אף על פי שראו לצדם לפחות חמישה חזירים תלויים. יום אחד שמילוביץ צופה בטלוויזיה בתוכנית על אל־אס־די ומחליט לנסות. הוא מבקש מקיקו, אחד מצעירי השכונה, להביא לו בתוך חצי שעה שני טריפים. עד שהם מגיעים הוא מפזם את השיר "איפה את, אהובה", של הזמר האהוב עליו יהורם גאון.
אחרי שהטריפים מגיעים, סוגר הקצב שמילוביץ את החנות והולך הביתה. הוא מתקלח, תופס פוזה על הכורסה ואחרי כמה דקות שהוא מציץ על הטריפים, הוא ממלמל לעצמו "זה לא יעשה לי כלום", מכניס אותם לפה ומחכה לאפקט. רבים מתושבי צפון תל אביב לא ישכחו את הלילה שייזכר כ"ליל הטריפים".
שמילוביץ עובר לאורך רחוב ירמיהו כשהוא שואג, צוחק, מקפץ ומפזז. היו לו קטעים שבהם נעצר באמצע הכביש וחסם את התנועה. אידיוטים שקיללו אותו נשארו בלי פנסים וזגוגיות במכונית. הוא כיסח באכזריות את הוויטרינה של אחד הבוטיקים ורקד ולס עם הבובה שבחלון, תוך שהוא מפשיט אותה מבגדיה ונוגע בה באזורים האינטימיים. שמילוביץ היה בשמיים. הוא היה המלך, היה ולנטינו, היה מצ'יסטה.
מסע הטריפים שלו מתקרב לחוף שרתון הישן, שם הוא רוצה לבדוק אם יש דגים במים. ניידות משטרה החלו להרעיש את חלל האוויר בסירנות, אחרי שקיבלו דיווחים על פוגרום בצפון תל אביב. הניידת הראשונה שהגיעה אל שמילוביץ עצרה לידו, בתוך כמה שניות מצאו עצמם השוטרים מנשקים את הכביש וחוטפים בעיטות מהטריפר, שמספר נעליו, בהזמנה מיוחדת - 53.
אף על פי שהוא בטריפ, לא שוכח שמילוביץ לנתק את מכשיר הקשר בניידת, וקושר את ידי ורגלי השוטרים. תוך שהוא יורד לכיוון החוף, משחרר הקצב הענק בעיטה אכזרית לכלב שנדבק לו לרגל בגלל ריח הבשר. את השלט "אין כניסה למכוניות לחוף" הוא עוקר בקלילות, ומשליך על אופנוע שתמיד חונה באזור.
שתי ניידות מתקרבות לחוף ביללת סירנות היסטרית. הים גלי עד רוגש. שמילוביץ עומד על קו החוף, המום. "תמיד ידעתי שאני חזק", הוא אומר לעצמו, "אבל שהים, אפילו שהוא סוער כל כך, יפחד ממני - זה לא האמנתי. כל הגלים האלו מתקרבים, מתקרבים, מגיעים לי עד הרגליים ובורחים. וואללה, בראבו".
הפרוז'קטור של ניידת המשטרה משוטט על קו החוף וקולט את שמילוביץ. אחד השוטרים פונה אליו באמצעות הרמקול. "תרים את הידיים למעלה ותתקרב לאט לניידת", הוא אומר לו. "אל תאלץ אותנו להשתמש בכוח". שמילוביץ פורץ בשאגות צחוק מטורפות. "הים מפחד ממני", הוא צועק לשוטרים, "אז אתם חושבים שאני מפחד מכם?".
הוא פוסע באטיות על החול, לכיוון הניידות. השוטרים שואלים את הקצין שלהם מה לעשות. כששמילוביץ עומד קרוב אליהם והם עדיין לא קיבלו תשובה, הם אוחזים באלות בפוזה מאיימת ומבקשים ממנו לשכב על השביל. שמילוביץ עומד מול ארבעה שוטרים ופתאום שואג שאגה נוראית, כמו ג'וני וייסמילר בסרט טרזן הראשון. משה גזוז, שיש לו קיוסק בים וראה את האירוע, סיפר שהשוטרים עם האלות נמלטו והשאירו את הניידות חשופות לזעמו של שמילוביץ, שפירק אותן כאילו היו פרה.
עשר דקות מאוחר יותר הגיעו כ־15 שוטרים, ללא רעש סירנות, והפתיעו את שמילוביץ במכות אלה בראשו, עד שנשכב מפורק ונראה כמו פרה שחוטה.
שמילוביץ מובל כשהוא אזוק בידיים וברגליים לחדר מיון. לפני שהרופא התורן החל מטפל בפציעות שלו, הוזרק לו חומר מרדים שהפיל אותו. הכירורג החל לתפור לו את הפתחים בכל חלקי גופו שנגרמו לו כתוצאה ממכות השוטרים. זה המקום להזכיר שלשמילוביץ יש אמא שנראית פצפונת. אישה ממש קטנה, בגובה מטר וחצי, עם קול גבוה וחזק. מכריה יודעים לספר שהיצור היחידי עלי אדמות ששמילוביץ מפחד ממנו זו אמא שלו.
הדבר הראשון שראה שמילוביץ כאשר התעורר מחומרי ההרדמה שתקעו לו, היה את המאמא הקטנה שלו יושבת על המיטה ומלטפת אותו. השפעת הטריפ חלפה, והקצב ההמום והכואב לא הבין בדיוק איפה הוא ולמה הוא אזוק למיטה. מאמא שמילוביץ סיפרה לבנה את קורות הלילה המטורף שעבר עליו ועל מה שנקרה בדרכו. רק מעטים היו עדים לסטירה שנתנה לו, תוך שהיא אומרת לו נו־נו־נו כזה, שגרם ליצור המגודל לבכות, לבקש סליחה ולהבטיח שיותר הוא לא ייגע בטריפים האלו, שבלבלו אותו.
יכול להיות שבזה היה נגמר סיפור הטריפים של הקצב, אלמלא אותו קיקו הצעיר, שהביא לשמילוביץ את הטריפים ובא לחנות לבקש מהקצב את 100 השקלים שהוא חייב לו עבור הסחורה שסיפק לו.
שמילוביץ נתן לו את הכסף וביקש ממנו להתלוות אליו לראות משהו מעניין. הוא הכניס אותו לחדר הקירור ותלה אותו על וו, רגליו למעלה וראשו למטה, תוך שהוא צורח עליו בהיסטריה "שיגעת אותי. בגללך כמעט רצחו אותי ואתה עוד רוצה כסף, יא בן זונה". אין עדויות על מה שקרה בחדר הקירור של שמילוביץ, אבל מה שברור הוא שכאשר קיקו נזרק לרחוב, הוא היה מכוסח מכף רגל ועד ראש, לא היה מסוגל לזוז או לדבר או להניע איבר מאבריו. הוא אושפז לחודשים לשיפוצים במחלקה אורתופדית ואחרי זה אושפז באברבנאל, כשהוא מנותק לגמרי מהעולם.
שמילוביץ נשפט לחמש שנות מאסר על תקיפה וגרימת חבלה גופנית חמורה לשוטרים וגם לקיקו, על גרימת נזק לרכוש, שימוש בסם מסוכן, ועוד עבירות נלוות. ביום השני למאסרו נשמעו מכיוון התא שלו יריות. סוהרים שהגיעו בבהלה לתא מצאו את הקצב הענק שרוע כשהוא מחורר מכדורים, מכף רגל ועד ראש. על מיטת התא ישב סגן מפקד הכלא, ממרר בבכי. ביד אחת אחז בתת־מקלע וביד השנייה את תמונת בנו היחיד קיקו.
הסיפור פורסם לראשונה בספר
"על גדות הביוב", שיצא לאור ב־1995