בתקופה הקרובה צפוי שר הביטחון בני גנץ להכריז על הרמטכ"ל הבא של צה"ל בתיאום עם ראש הממשלה יאיר לפיד. לאחר שגנץ חלף על פני המשוכה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, שאישרה למנות רמטכ"ל גם בתקופת בחירות, ולאחר שהממשלה אישרה את מינויו של שופט בית המשפט העליון (בדימוס) מני מזוז ליו"ר הוועדה המייעצת למינוי בכירים, נותר לגנץ רק להכריע בין האלופים הרצי הלוי ואייל זמיר.
בכיר לשעבר בצה"ל בביקורת על הליך בחירת הרמטכ"ל: "המצב לא ייאמן"
גנץ ממשיך בהתייעצויות לקראת בחירת הרמטכ"ל הבא | כל הפרטים
במערכת הביטחון עצמה, וגם בקרב אנשים המכירים היטב את שר הביטחון, יש נטייה ברורה להעריך כי הוא צפוי לבחור בהלוי, סגן הרמטכ"ל הנוכחי, אך למרות ההערכות מומלץ שלא להתחייב לדבר. בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית, סביר להניח שראש הממשלה, אף שהוא שותף להחלטה שנדרשת לעבור גם את אישור שרי הממשלה, לא יתערב בבחירה. כך שההמלצה של שר הביטחון היא המכרעת. בחירה בזמיר תתקבל אומנם בהפתעה, אבל לא כצעד בלתי מתקבל על הדעת.
בסביבתו של שר הביטחון מתעקשים כי לא מדובר בתחרות שהוכרעה מראש. מי שלכאורה בחר מלכתחילה בהלוי, לא היה מקיים שלוש פגישות לפחות עם זמיר כדי לשמוע את חזונו כרמטכ"ל הבא של צה"ל במידה שייבחר. בכל מקרה, כל בחירה תיתפס כהגיונית וסבירה לאור הניסיון של הקצינים וההערכה כלפיהם בתוך הצבא ומחוצה לו.
להעביר את הלפיד
כאשר ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ביקש לקדם את האלוף זמיר עוד לפני שנבחר אביב כוכבי לתפקיד, הביקורת במערכת הביטחון לא הייתה על זמיר עצמו, אלא על כך שכרטיס העבודה שלו בתפקיד האלוף אינו מלא. כיום התמונה שונה, ושני הקצינים הבכירים עברו את כל המסלול הרצוי כדי להגיע לקו הגמר ולהתמודד על תפקיד הרמטכ"ל.
יש לציין כי ייחוס אוריינטציה פוליטית לזמיר או להלוי עושה להם עוול גדול. בשני המקרים מדובר בקצינים שידעו מאוד להיזהר ולשמור על המחיצות הנדרשות בקשרים ובמערכות היחסים עם הדרג הפוליטי. טוב היה כמובן שרמטכ"ל ייבחר בתקופה שאינה תקופת בחירות, אך מתברר שבמדינת ישראל של השנים האחרונות תקופה כזו אינה ממש בנמצא, ומבחינת סדר העדיפויות, חשוב יותר שתהליך המינוי הסדור לא ייפגע ויציבותו של הצבא תישמר. תופעת ממלאי המקום שפשתה בשנים האחרונות בארגונים רבים ובהם במשטרה, ממחישה כיצד מצב פוליטי לא יציב עלול להשפיע לרעה על תפקוד גופים ביצועיים.
נדמה שבישראל, לעומת צבאות אחרים בעולם, ישנה נטייה להפריז בחשיבות תפקיד הרמטכ"ל ובהשפעתו הישירה על חוזקו ויציבותו של צה"ל. זהו אכן אחד מתפקידי המפתח החשובים במדינת ישראל, והאחריות על כתפי הרמטכ"ל גדולה מאוד, אך צריך להתייחס בצניעות ליכולתו של רמטכ"ל להשפיע ולעשות מהפכות מקצה לקצה בתוך ארבע שנים.
כל רמטכ"ל נכנס מקבל את הירושה של זה שהחליף, עם חוזים חתומים לרכש של חימוש ואמצעי לחימה, ותוכניות מבצעיות סדורות בפיקודים ובזרועות. הוא בוודאי אינו מתחיל מאפס ולא מראשית הצירים, אך מתפקידו להעביר את הלפיד לרמטכ"ל שיחליף אותו עם צבא יותר טוב מזה שקיבל.
במדינה כמו ישראל, שצורכי הביטחון שלה רבים, על הרמטכ"ל להחליט בקדנציה שלו על סדרי עדיפויות, כי פשוט לא ניתן לתקצב הכל. כלומר, מה עושים, אך לא פחות חשוב – מה עושים פחות בניהול סיכונים מושכל. הערכת כהונה של רמטכ"ל כמוצלחת ניתן בדרך כלל לעשות רק במבחן הזמן, בהתאם להשלכות ההחלטות שהתקבלו במהלך הקדנציה שלו.
עמידה באתגר המלחמה מספקת את מבחן האמת לאיכות הצבא, אך מלחמות יש מעט, וטוב שכך, וקשה להסיק לגבי מוכנות הצבא ממבצעים מוגבלים ביהודה ושומרון, או ממבצעים כאלה ואחרים בעזה שבהם לא התבצע תמרון קרקעי.
מוסד הרמטכ"ל בישראל, מעצם מרכזיותו, מקרין על התפיסה הערכית של צה"ל ומכאן שכל אמירה פומבית שלו היא בעלת דומיננטיות רבה אל מול קצינים בכירים אחרים בצה"ל. במידה רבה הוא זה שבשנות כהונתו מהווה את המצפן הערכי של צה"ל, ועומד לעתים במרכז ויכוח ציבורי נוקב המתחולל בין הקרעים והשסעים בחברה הישראלית, כפי שהתרחש לדוגמה בפרשת אלאור אזריה.
בנוסף צריך להתייחס בעירבון מוגבל לעיסוק התקשורתי, המופרז לעתים, בקווי האופי של הלוי הצנחן ושל זמיר השריונר, ובשאלה עד כמה מסלולי השירות השונים שלהם עשויים להקרין אחרת על הצבא. לאופיו הרועם או המופנם של הרמטכ"ל תהיה השפעה קטנה באופן משמעותי ממה שחושבים. מה שבטוח הוא שהאתגרים שלהם בהכנת הצבא למלחמה הבאה ובשמירה על ביטחון המדינה, הם אותם אתגרים.
ואם כבר מדברים על אתגרים, ישנם חמישה מרכזיים שצפויים ללוות את הרמטכ"ל הבא לאורך כל הקדנציה שלו.
איראן תחילה
הסכם הגרעין הקודם בשנת 2015 הוביל להחלטה להקטין בצורה דרמטית את המוּכנות לאופציה צבאית מול איראן. היציאה האמריקאית מההסכם, וכתוצאה מכך ההפרה האיראנית המשמעותית של סעיפי ההסכם הישן, הביאו לכך שבשנתיים האחרונות ישראל חזרה לשקוד על הכנת אופציה צבאית לתקיפת עתידית של מתקני הגרעין באיראן.
אין ויכוח על כך שכרגע ישראל אינה מחזיקה באופציית תקיפה אמינה, ומפקד הצבא בשנים הקרובות יידרש להעלות את רמת המוכנות של הצבא גם לעימותים צבאיים ולהחלפת מהלומות בין ישראל ואיראן על רקע המלחמה השקטה שכבר מתנהלת.
לנוכח המרוץ של צה"ל בשנתיים האחרונות לסגור פערים במוכנות לאופציות צבאיות מול איראן, יידרש הרמטכ"ל הנכנס לבחון את ההשלכות על היכולות בזירות אחרות, ולא פחות חשוב – את הנתח שמושקע בצבא היבשה שאיום הייחוס של איראן אינו רלוונטי עבורו.
כמו כן, לאחר חודשים של קיפאון, ניתן להתרשם מכך שהאירופים קרובים להשגת פריצת דרך מול איראן והממשל האמריקאי אף תומך, כך שלא בתרחיש דמיוני ייתכן שבשבועות הקרובים יושג הסכם גרעין חדש והוא עשוי להיות גרוע מהקודם.
רבים במערכת הביטחון סבורים כי הסכם רע עדיף על פני המצב הנוכחי. לנוכח הניסיון שצברו האיראנים בהעשרת אורניום ברמות גבוהות, התקדמות בתחום "קבוצת הנשק" עלולה לקרב את הקו האדום מבחינתה של ישראל. כך או כך, שיתוף הפעולה בין צה"ל והמוסד בכל הקשור לפעולות חשאיות ולהשגת מודיעין לצורך חשיפת הכוונות של משטר האייתוללות עשוי להיות בעל חשיבות גדולה גם במציאות של הסכם גרעין חדש בין איראן והמעצמות.
משבר כוח אדם
זה אולי היה אמור להיות הסעיף הראשון, עוד לפני איראן. בכירי הצבא לא יגידו את זה כך ויגידו כי מדובר באתגר, אבל את הקולות הרבים מתוך הצבא, דווקא בדרגי הביניים, קשה מאוד שלא לשמוע.
נכון שיש תופעות חברתיות שאינן קשורות לצבא, והן משפיעות באופן קשה על מגזרי תעסוקה נוספים בשירות הציבורי, שהולך ונשחק, כמו למשל במערכת החינוך, במשטרה ועוד. אבל בתוך הצבא המשבר מורגש היטב, וזה כבר לא רק בטווח גיל צעיר מאוד של קצינים וקצינות, בדרגת סגן וסרן, אלא גם בדרג הקצינים בדרגת הרב־סרן, שחצו את גיל 30 ולחלקם סומן עתיד בתפקידים של סגני אלופים ולמעלה מזה.
מתווה הפנסיה שעבר שינוי מתקציבית לצוברת רחוק מלהיות הסיבה היחידה. קצינים רבים שפורשים מסבירים זאת גם בתחושה שהמעמד, היוקרה והגאווה נשחקו מאוד בשנים האחרונות. כל זאת לצד העולם הכלכלי שבחוץ והרצון לחיות חיי משפחה תקינים.
צה"ל זקוק לניעור משמעותי ועליו לאמץ מודלים גמישים ומותאמים לעולם התעסוקתי הנוכחי. מדובר באתגר ענק. רבים בתוך הצבא חושבים כי אתגר זה ניצב אף לפני האתגרים המבצעיים ובניין הכוח.
מצפון תיפתח הרעה
בין איראן הרחוקה לעזה, שבסוף מולה ישראל תמיד נלחמת, חיזבאללה הוא האויב המסוכן ביותר שעמו קיימת סבירות משמעותית לעימות. עדות לכך ניתנה במהלך המתיחות האחרונה סביב הוויכוח על גבול המים הכלכליים עם לבנון ושאיבת הגז ממאגר "כריש".
בשנים האחרונות עסק צה"ל רבות בשיפור המוכנות לעימות בזירה הצפונית, בעיקר מול חיזבאללה בלבנון. יחידות התאמנו, חיל האוויר תרגל, וחימושים נרכשו. במצב של עימות מול חיזבאללה, לצה"ל תוכנית שבצמרת הצבא רואים בה פוטנציאל לריסוק היכולות הצבאיות של נסראללה. נקודת התורפה של התוכנית נגזרת מכך שעל פי ההערכות, כבר בימים הראשונים יהיו בלבנון אלפים רבים של אזרחים הרוגים.
האם דרג מדיני שב־2006 לא הצליח לאשר מול האמריקאים פגיעה בתשתיות אזרחיות לבנוניות, יצליח לאשר לצה"ל תוכנית כזו בעת מלחמה? שאלה גדולה ומורכבת, אך ממנה ברור כי בתרחישים אחרים, צה"ל עלול להיבחן כבר בשנים הקרובות בהפעלת תוכניות מצומצמות יותר, שגם הן אמורות להוביל לניצחון מול חיזבאללה.
לצד המוכנות לעימות ובחינת הרלוונטיות של התוכניות למימוש בזמן אמת, בפני הצבא וחיל האוויר ניצב כבר היום אתגר גדול בדמות שחיקת יתרון החופש האווירי המוחלט שהיה לישראל, זאת בשל התעצמותו של חיזבאללה.
במשך שנים ארוכות פעל חיל האוויר בלבנון בתחושה שרק שחקן אחד נמצא על המגרש, אך מערכות ההגנה האוויריות החדשות של חיזבאללה משנות את התמונה. היתרונות של חיל האוויר עדיין מובהקים, אבל בשעת מתיחות בישראל חושבים פעמיים לפני ששולחים מל"ט לגהץ את השמיים בלבנון. הפלה שלו על ידי חיזבאללה תדרוש תגובה – ומכאן קצרה הדרך להסלמה שישראל לא רוצה בה.
המב"ם לאן
ישראל רשמה הישגים רבים במערכה שבין המלחמות, לרבות פגיעה בניסיון של איראן וחיזבאללה להתבסס בסוריה ופגיעה במשלוחי נשק באזורים שונים בעולם.
בעשור האחרון התקבעה תפיסת הפעלה שלפיה חיל האוויר יוצא כמה פעמים בשבוע לפעילות מבצעית מחוץ לשטח מדינת ישראל. את ההישגים קל להבין, ולמרות העמימות, בצה"ל גאים מאוד בפעילות הזו, אולי אפילו התאהבו בה, אבל יש לה גם מחירים – היא צורכת תשומת לב, השקעות, איסוף מודיעין ושעות טיסה רבות.
הפעולות הללו, ללא ספק, מעכבות את התעצמות האויב ומאיטות אותה, למשל בנושא הטילים המדויקים, אבל גם בצד השני לא מוותרים. מרב פעילות ההתעצמות של חיזבאללה הועתק ללבנון, שם לנסראללה תעודת חסינות מול ישראל. מרבית פרויקט הדיוק של הטילים מתבצעת במדינת הארזים, וזה זמן מה אמצעי לחימה עוברים בכיוון ההפוך מלבנון לסוריה.
בין עלות לתועלת, יידרש הרמטכ"ל הבא לשאלה אם מבצעי המב"ם היוקרתיים לא באים גם על חשבון ההשקעה במוכנות למלחמה הבאה נגד חיזבאללה – מול טילים מדויקים, טילי שיוט ונחילי כלי טיס בלתי מאוישים. אין צורך כמובן לעצור לחלוטין את הפעילות במב"ם, אך הרמטכ"ל הבא בהחלט יצטרך לעסוק בשאלת מרכזיות המב"ם והנתח שלו בעוגה.
עזה והרשות הפלסטינית
בסוף זה תמיד אותו קוץ קטן בישבן שעושה את כל הבעיות. בשנים האחרונות מבקשת ישראל לעסוק באיומים ובאתגרים חשובים יותר ולא להסתבך בעימותים בזירה הפלסטינית, אבל מוצאת עצמה שוב ושוב נשאבת לזירה העזתית.
בצה"ל מדברים לאחרונה על פוטנציאל לשקט ארוך טווח, אבל זה נראה יותר כמשאלת לב מאשר כניתוח מושכל של תמונת המצב. שני המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל רשמו בכרטיס העבודה שלהם קדנציות שעברו בשלום בפיקוד הדרום, ושניהם יודעים היטב שהסיכוי שכבר בשנה הראשונה לתפקידם יידרשו למבחן ראשון בעזה של מוכנות הצבא, גדול יותר מכל האפשרויות האחרות.
גם הסימנים והאיתותים מיהודה שומרון אינם מבשרים טובות. בשנה האחרונה גל הפיגועים בערי ישראל, בעיקר מטרור פלסטיני שמקורו באיו"ש או במזרח ירושלים, מעיד עד כמה הזירה הזו אינה יציבה.
שנים מדברים על מאבקי הירושה וההקרנה האפשרית על ישראל, ואת אבו מאזן כבר קברו אין ספור פעמים, אבל בגיל 86 נראה כי מחמוד עבאס קרוב יותר לסוף הקדנציה שלו כיו"ר הרשות הפלסטינית מאשר לתחילתה, ואת סימני המצוקה ניתן לראות בעיקר במחנות הפליטים של ג'נין ושכם, שם מפגינה הרשות אוזלת יד מוחלטת.
כפועל יוצא, נאלץ צה"ל לפעול במקומות שבהם לרשות אין משילות, וקרבות עם חמושים הופכים לשכיחים יותר ויותר. בהתאמה, סדר היום של הצבא מושפע יותר ויותר מהמתרחש שם.
[email protected]