מפגש פוליטי שכזה לא נראה עדיין בישראל, והוא צפוי להתקיים באוהל הפוליטי שמקים בני גנץ לקראת הבחירות הקרובות. מי יגיע? ובכן, להערכתי ייפגשו שם ותיקי תנועת העבודה שמתבוננים במשקפת ותרים אחר מפלגתם הוותיקה, מפלגת העבודה של הביטחון וההתיישבות, ואינם מוצאים אותה עוד. היא קיימת, קטנה ונחמדה, אבל שינתה פנים, מסרים ואג'נדה. במשקפת הם ימצאו את גנץ מהמושב והצבא, את אלון שוסטר מהקיבוץ ואת מיכאל ביטון מעיירת הפיתוח.

עוד יגיעו לאוהל הדוד בני ותיקי הליכוד ונאמניו האידיאולוגיים, שמחפשים את מפלגת ההוד וההדר של ז’בוטינסקי שהייתה ואיננה עוד, ואינם מזדהים עם נתניהו ועם הרשימה. הם מחפשים את בני בגין ואת דן מרידור ואת צחי הנגבי, ואינם מוצאים אותם. הם ימצאו באוהל את גדעון סער, את זאב אלקין ונוספים, ואפילו גנץ כבר לא יהיה בעבורם איש "שמאל", כפי שניסה וינסה נתניהו לצייר אותו.

ויגיעו גם מהקיבוץ הדתי ומפתח תקווה, מגבעת שמואל ומירושלים, אנשים ונשים שמחפשים את רוח הרב קוק והרב נריה ואת רוח בני עקיבא ואת תורת ישראל, שדרכה דרכי נועם ונתיבותיה שלום, והם ימצאו אותה כנראה במתן כהנא ובחילי טרופר, אנשים טובים וראויים שמייצגים את הציונות הדתית - ששני אנשים אולי גנבו את שמה, אבל לא את זהותה. הם עשויים לראות בגנץ דמות שיכולה להרכיב ממשלה, אדם ערכי ויהודי מאמין, שראוי להובלה.

כמו שנראים הדברים, זה אמור להיות אוהל לאנשים שאיבדו את ביתם הפוליטי ומצאו בגנץ אדם שיודע לחלק ולחלוק, קודם עם בוגי יעלון ויאיר לפיד, וכעת עם סער, איזנקוט ואחרים. כנאמר: מי שרוצה להכפיל, שילמד קודם לחלק.

השאלה כעת היא האם גנץ, סער ואיזנקוט יצליחו להגיע ולהתייצב על יותר מ־15 מנדטים?

גנץ, איזנקוט וסער (צילום: אבשלום ששוני)
גנץ, איזנקוט וסער (צילום: אבשלום ששוני)

מי שעוד מיטיב לחלק הוא לפיד, כפי שעשה לפני שנה עם נפתלי בנט כדי לעמוד ביעד של הדחת נתניהו. כעת נראה שהוא שקוע מאוד בתוך תפקידו כראש ממשלת המעבר ואין לו זמן לנהל קמפיין. אבל אל תדאגו, זה זמני. מאחוריו מפלגה עם תשתיות, מנגנון משומן וצוות חזק לניהול קמפיין.

לפיד יבקש להזכיר לציבור כי ויתר על אגו ועל ראשות הממשלה כדי להזיז את נתניהו מבלפור ולהרכיב קואליציה שעשתה דברים טובים מאוד לישראל. לפיד יזדקק לרענון ברשימה, להצבת סמכות ביטחונית חזקה כמספר שתיים או שלוש, כנדרש ממפלגת שלטון, והוא יצטרך לנהל קמפיין נגד נתניהו קדימה ומול גנץ לאחור. וזה הולך להיות לא פשוט ולא קל לעיכול עבור מחנה המרכז־שמאל.

החוכמה, גם הפעם, תהיה לשמור על הגוש, למרות הקרב על המנדטים. בבחירות האחרונות לפיד הוכיח שהוא טוב בזה ופעל "כמבוגר האחראי". השאלה היא אם ינהג כך שוב, או שייצא לקרב עם הקריאה "בחרת גנץ - קיבלת נתניהו", לאלה שחושדים בגנץ כי הוא עלול לחבור שוב לנתניהו.

יאיר לפיד (צילום: צילום מסך)
יאיר לפיד (צילום: צילום מסך)

הצטרפותו של איזנקוט לפוליטיקה לא העבירה רטט בקרב אזרחי ישראל. הציבור די עייף מרמטכ"לים ואנשי צבא בפוליטיקה, ואיזנקוט לא טיפוס פוליטי באופיו ובהתנהגותו. הוא לא מביא איתו מגנט של מנדטים, אבל כן מביא תפיסת עולם ביטחונית, מדינית וחברתית, העמקה ויסודיות, רצון עז לשרת את ישראל ולהשפיע עבור הדורות הבאים, יכולת הערכת מצב, תחקור והפקת לקחים מהירה, ותמימות פוליטית.

אני בספק רב אם איזנקוט יתקלקל בפוליטיקה. ההערכה שלי היא שלא תשמעו אותו מתלהם ומקלס, הוא לא ישקר ולא ינהג במניפולציות. או שהפוליטיקה תדע לפנות חלל גם לאנשים כמותו, או שהוא ייפלט ממנה ויאמר: "ניסיתי".

"התמימות" היא כמובן גולנצ'יקית. איזנקוט טירון פוליטי, אבל לא פראייר. כרמטכ"ל נחשף לא מעט לפוליטיקאים ומעלליהם, למעשיהם ומחדליהם, ושהה מספר שנים כמזכיר צבאי לצדם של אריק שרון ז"ל ואהוד ברק. שם למד הרבה.

איזנקוט בחר להצטרף לגנץ, חברו לפיקוד בצה"ל, ולסער, ידידו מלשכת שרון, והוא מעריך שגנץ יוכל להרכיב ממשלה ושבמחיצתם ירגיש יותר בבית. גנץ וסער נענו במהירות קצת מחשידה לכל דרישותיו: פריימריז, תפקיד שר הביטחון, צירוף חברי כנסת - דבר המלמד עד כמה לא רצו אותו אצל לפיד. אני בספק אם המימוש ילך חלק ומהר כמו הסיכום.

איזנקוט מניף ארבעה דגלים: ממלכתיות, אחדות העם, יציבות שלטונית ותהליך היפרדות מהפלסטינים.

הממלכתיות עצמה הייתה צריכה לפסול במקום את השם "המחנה הממלכתי", שבאופן לא ממלכתי מציב יותר מחצי מהעם כ"לא ממלכתיים" בעליל. היה צריך למצוא שם אחר ולא לחזור על טעות "המחנה הלאומי", שהפכה חצי עם ללא לאומי. ניחא.

כשהוא מתכוון ליציבות ולאחדות, צריך לצפות שאיזנקוט ילחץ, למרות הקושי, באם לא תירשם הכרעה בבחירות, להוציא מהימ"ח את הסולמות והחבלים ולא לפסול על הסף שותפות עם הליכוד, ובלבד שנתניהו יהיה שני.

איזנקוט ביקש וקיבל הבטחה למלא את תפקיד שר הביטחון בין שגנץ ירכיב ממשלה ובין שיהיה שותף בכיר בה. לדעתי, איזנקוט שגה. לו היה דורש את תיק ביטחון הפנים ביחד עם תיק הנגב והגליל, היה מייצר בכך באזז חיובי ואולי לוקח אפילו מנדט או שניים מבן גביר ונתניהו.

איזנקוט כבר טס במסוקים, כבר עמדו בפניו כשנכנס לחדר, כבר אישר מבצעים, ותפקיד שר הביטחון לא יפתח לו צוהר לעולם חדש (למעט התעשיות הביטחוניות ומעט עניינים מדיניים).

לו היה מבקש ליטול על עצמו את משימת חיזוק המשטרה והשבת האמון בה, את שיקום שירות בתי הסוהר, את המאבק בפשיעה במגזר הערבי, את השבת המשילות לנגב ולגליל ואת החזרת הביטחון לרחובות – היה קונה את עולמו, רוכש כרטיס כניסה מכובד לחיים הפוליטיים, ומבצע תפקיד ביטחוני וחברתי רב־השפעה בסדר היום שלנו לשנים הקרובות.

גדי איזנקוט (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)
גדי איזנקוט (צילום: תומר נויברג, פלאש 90)

מותו הטרגי של נתן פיטוסי ז"ל מירי בשוגג החזיר אותי הרבה שנים לאחור, אל האלוף דוד מרכוס ז"ל, שנורה למוות בשוגג בידי ש"ג במחנה הפיקוד שלו ליד אבו גוש במהלך מלחמת העצמאות. גם מרכוס וגם פיטוסי באו לישראל כדי לעזור למדינה ולצה"ל. מרכוס, מפקד ותיק ועתיר ניסיון מארה"ב, הגיע לסייע במאבק לעצמאות, היה לאלוף הראשון בצה"ל שזה עתה הוקם, ונהרג בשוגג. כמוהו, פיטוסי הגיע מצרפת והביא לכאן את משפחתו, שקברה אותו השבוע.

האלוף מרכוס מונצח בקיבוץ משמר דוד הקרוי על שמו, באנדרטאות בדרך לירושלים ובווסט פוינט. נתן פיטוסי ודאי יונצח גם הוא, אבל שניהם מונצחים בעיקר בלבבות שלנו כגיבורים שעזבו את "סיר הבשר", באו לתת כתף, ושילמו בחייהם.

הלוויתו של נתן פיטוסי ז''ל (צילום: אבשלום ששוני)
הלוויתו של נתן פיטוסי ז''ל (צילום: אבשלום ששוני)

במהלך השנים האחרונות, ובתקופת הקורונה בפרט, הפך הביטוח הלאומי מארגון יבשושי ואפור לארגון החברתי החשוב ביותר במדינה. הוא התמחשב, נעשה ידידותי יותר לאזרחים במילוי הטפסים ועוד. השבוע העלה הביטוח הלאומי קמפיין קצת חריג, "פטור מתור", המלמד את הציבור שלא כל מחלה ניתן לראות בעין, שלא כל נכה יושב על כיסא גלגלים, ושישנם אלפי נכים ומוגבלים הנושאים תעודת "פטור מתור" כדין וכצדק.

זהו קמפיין שנועד לחזק ולהטמיע חמלה בחברה כמו שלנו: ממהרת, נדחפת, לא מתפשרת – הקמפיין הזה נחוץ וחשוב מאוד. אני מכיר אישית נכים שנכותם איננה נראית בעין, הם מתהלכים רגיל ומתביישים להציג "פטור מתור" פן ייחשבו למתחזים.

בהפרש של ימים בודדים הובאו לקבורה שני קצינים לשעבר בדרגת תת־אלוף שאותם אני מבקש לציין בפניכם. הראשון, תא"ל אמי פלנט ז"ל, מגיבורי קרבות השריון בחזית הגולן במלחמת יום הכיפורים, שהוא ואנשיו, עם קומץ טנקים, עצרו כמעט בגופם את השריון הסורי - והצילו את מדינת ישראל. הוא זכה בעיטור העוז, אבל היה ראוי להרבה יותר, כפי שקיבל השבוע עם מותו ממחלה קשה, והוא רק בן 71.

פלנט, חבר ורע ברמה הגבוהה ביותר לחבריו השריונאים, התנהל בצניעות והותיר את התהילה הראויה למפקדו "גיבור ישראל" אביגדור קהלני, בו ראה מנהיג ומפקד ואף שירת לצדו כמנכ"ל המשרד לביטחון הפנים. אחת לשבוע נפגשים השריונאים הללו, גיבורי ישראל, בבית קפה בתל אביב, מתרפקים על העבר, זוכרים את החברים ודנים במצב המדינה. השבוע, ידברו על אמי פלנט ז"ל.

השני הוא תא"ל יחזקאל דסקל ז"ל, לא לוחם לכאורה, רק שליש, אבל איש של אנשים שהקפיץ את צה"ל משמעותית בהתייחסות לפרט, לקצינות ולקצינים ולבני המשפחות.

הוא כיהן כראש מחלקת הפרט האולטימטיבי באכ"א והיה סמל ומופת לבאים אחריו. הוא הטמיע תרבות של טיפוח הפרט והמשפחה, מיסד את ארגון "חבר", הירבה בהקמת שכונות מגורים לקצינים ובהקצאות ללימודים אקדמיים, ונתן בידי מפקדי השדה את "ארגז הכלים" כדי לקשור את המרכיב האיכותי לשירות קבע ארוך. לאחר שכיהן כנספח אכ"א באירופה והשתחרר, מילא שורת תפקידים בכירים בחברות ממשלתיות. יהי זכרו ברוך.

השבוע התברר לי שאני ״נעקץ״ כבר שנים על ידי חברת הדלק שלי, ואני בטוח שגם חלק גדול מכם. ומעשה שהיה כך היה. לפני עשור החזרתי את הרכב הצבאי שלי ורכשתי ״מכונית אזרחית״. ערב אחד הגעתי לתחנת הדלק וכשהסכומים קפצו מול עיניי חשתי כאבים בחזה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שמילאתי דלק על חשבוני, ואני אז בן 52. מיד פניתי למזכירתי שתתקין לי ״ספידומט״ כמו בצבא, שהחשבונית תישלח למייל שלה, ושתשלם...

ורק השבוע, בהמתנה לתדלוק בכביש 6, גיליתי באותיות הקטנות ש״לא תינתן הנחה על שירות עצמי״. כלומר, שנים אני מתדלק בעצמי ומשלם יותר על שירות מלא שאינני מקבל. אני מחזיק רכב אחד, אבל מיד חשבתי על אלה שמחזיקים עשרות, מאות ואלפי כלי רכב. שעתיים אחר כך, ביציאה מהחניון, חשתי ״נעקץ״ שוב כשגיליתי את גובה העמלה של ״פנגו״ והבנתי כמה אני משלם עבור ״יציאה בלי לעבור בעמדת התשלום״, בעידן בו ניתן לשלם באשראי ביציאה. תבדקו. תבדקו.

ראשית, נכון שדאגתי ונכון שהתייעצתי ושיתפתי, אבל אני שמח לעדכן שלבי אכן התרחב, ושיש בו מספיק מקום לאהבת ענק גם לאלמה בת ה־3 וגם ליהב אחיה התינוק. צדקתם. שנית, אני מבקש להצדיע פעם נוספת, ואני בטוח שבשם רבים וטובים, לארגון החסד הענק יד שרה על פועלו, מסירותו ומתנדביו ובראשם, מייסדו אורי לופוליאנסקי. איך ניתן היה להסתדר בלעדיהם? ברוכים תהיו. שבת שלום.