אם אתם אנשים צעירים, קבלו גלויה מהעתיד: אחד הדברים שמזמנות השנים הוא לצפות בשינויים המתרחשים לנגד עיניכם המשתאות. ובמקרה שלי אוסיף, וגם לתהות אם כדאי לנסות לתפוס אותם בקרניהם או שמא מוטב להניח להם, שלא חמקו מעיניי, לחמוק מידיי. להשקיף אחר השינויים, אולי לנסות להבין אותם, אבל לא לנהות אחר הטרנד.
עבדכם עוסק ביצירת תוכן. לאו דווקא מהסוג שמתיימר להנעים את סוף השבוע שלכם, אלא גם - ואולי בעיקר - תוכן חדשותי על בסיס יומי שמנסה להגיע לקהל מגוון ככל האפשר. איך לנסח כותרת שתקלע לרוח הזמן, עודני זוכר. אבל איך להגיש ולהנגיש מידע אקטואלי לדור שעובר לצרוך אפילו את החדשות מעל גבי פלטפורמות כמו אינסטגרם וטיקטוק? זו כבר משימה שלא רק מעצבת מחדש את המילים, כי אם גם את המנגינה.
ולא רק בענייני עבודה, אלא גם ביחס לסקס: בדיוק השבוע ישבתי עם חבר על הבר וביחד חשבנו מה קרה לו לדור הזה, שסקס - עניין כה משמעותי עבור בני דורנו (50 פלוס) - היה עבורו כמעט ל"נון־אישיו". יש אנשים צעירים שמקיימים יחסי מין אבל לא מתנשקים, כי החרדה מאינטימיות רגשית גוברת אצלם על חרדת הביצוע.
או למשל עולם הקריירה. לא מזמן ערכתי כתבה שבה אמר הייטקיסט צעיר שהפך לנווד דיגיטלי, כזה שדי לו במספר מועט של ימי עבודה כדי לחיות בכיף באיים המלדיביים: "אני מעדיף להרוויח מאה ימים של גלישה ולא 100 אלף שקל". אם להמיר בחזרה שקלים למילים, עסקינן בדור עם יחס שונה לגמרי לכסף - ודרכו לחיים עצמם, כולל נושאים כזוגיות ומשפחה.
בשבוע שעבר התפרסם ניתוח סטטיסטי של לידות בבריטניה בשנת 2021, שממנו עולה כי לאחר יותר מ־100 שנים של רישום אוכלוסין בממלכה המאוחדת, חצה מספר הלידות בקרב אמהות לא נשואות את זה של הנשואות. אם מתבוננים על שלב מעט מאוחר יותר ברצף, ובודקים כמה ילדים גדלים בבתים שבהם נוכח רק הורה אחד (ברוב המקרים מדובר באם), הרי שהמספר של הילדים שגדלים במסגרת לא־משפחתית, או אם לא להיות שיפוטי: משפחתית־אלטרנטיבית, עבר כבר מזמן את מספרם של הילדים שגדלים במסגרות שפעם היו האידיאל המשפחתי.
לנתון הזה יש השלכות מרחיקות לכת, הרבה מעבר לפיקנטריה. לפני משהו כמו 15 שנה ביליתי 24 שעות בתיעוד עיתונאי של הגיבוש לאחת היחידות הקרביות בצה"ל. בשעות שבהן לא תרגלתי עם החיילים פזצטאות או תנועה ברווחי ליל ירח מלא (וקר להחריד), חפירת שוחות והסתוות, שעוד איכשהו התגלו עבורי כמו רכיבה על אופניים (כמו גם "לנגן" על המאג, מה שגרם הרבה השתאות בקרב החיילים ולי צער על שהכלי הישן, הטוב והכבד הזה כבר סיים את שירותו) - ביקשתי מהסגל שישלח אליי כמה מהטירונים לשיחות בארבע עיניים.
המשותף לכולם, כך נוכחתי מהר, היה שהם הגיעו ליחידה בעקבות מורשת קרב משפחתית: סבא, אבא, אח גדול או מכר שהשפיע עליהם.
זה היה הגיוני בעיניי. הרי המקום הראשון שבו אנו לומדים לבטל את הצורך האישי והכה אנושי שלנו מפני משהו גדול יותר הוא המשפחה. ממנה נגזרת הקהילה, שאינה אלא אוסף של משפחות הרבה יותר משהיא אוסף של פרטים - ומשם צומחת המדינה, שאינה אלא אוסף של קהילות.
עד היום, הגם שאני ליברל קיצוני, אני לא מצליח להשתחרר מהחיבה האוטומטית שיש לי לחיילים קרביים (בסדיר או במילואים), כמו מהבוז האוטומטי שאני רוחש לג'ובניקים ולמשתמטים. העובדה שלמדתי עם השנים שיש אנשים שהיו שאקלים (אם כבר להידרש לדימוי צבאי ארכאי) ביחידות עילית, אבל התגלו כאפסים גמורים באזרחות, ולעומתם משתמטים מגיוס שהפכו בבגרותם לבני אדם נהדרים, מגיעה רק במחשבה השנייה.
ומה יהיה על חוד החנית של צה"ל, כשלחלק גדול מהמתגייסים אין משפחה "קלאסית"? אם תרצו, מונחת לפנינו, בזעיר אנפין, שקיעתה של עוצמת המערב. הוא אולי הצליח לסגל לעצמו עוצמות חדשות ושונות, אבל זנח לחלוטין את האופציה הקולקטיבית והאגרסיבית שהייתה חיונית (ואוסיף: במרחב השמי היא עודנה חיונית!) כדי לשרוד.
וזו כמובן לא הדוגמה היחידה. השינויים שעוברים על התפיסה המגדרית (רובם מבורכים בעיניי) יצרו חברה שהיא נטולת טסטוסטרון: שוויונית, צודקת, מתקדמת ועוד המון דברים נהדרים (באמת), אבל מה יהיה ביום פקודה שבו נידרש לשוב ולהיות חברה מגויסת, כל הארץ חזית וכל העם צבא?
אז אולי זו בדיוק הנקודה לבצע בה פניית פרסה מהלאומי אל האישי. הנחמה העיקרית שלי היא שפעם אמרו הורינו את אותם הדברים בדיוק עלינו - וראו זה פלא, לא רק שאנחנו עדיין כאן, אלא שיש לנו היכולת להביט בדור הבא בתערובת של חשש ופליאה: בדיוק כפי שהביטו בנו פעם הורינו.