פעם טיילנו בשוק הפשפשים. זה עוד היה בתקופה שהוא די חיבב את יפו, או לפחות העמיד פנים שהוא מחבב, כי ידע שיפו קשורה בי, בסיפורים שלי ובהשראה שלי - ואותי הוא אהב מאוד. על זה, גם היום ממרום כעסי ובדידותי המפתיעה, אני יכולה להעיד. בזמן שבחרתי לי מילקשייק בדוכן הקטן שבאמצע שוק הפשפשים הוא חצה את הכביש הקטן - זה שבו יש רק שלושה מקומות חניה שאותם אף אחד לא מעז לתפוס, כי למי יש אומץ לריב עם הסוחרים - ונכנס לאיזו חנות מתכות ישנה.
בינתיים הזמנתי לו מיץ רימונים שכל כך אהב, סבתא שלו אמרה לו שזה מחזק את כוח הגברא, מכאן, שבכל הזדמנות אפשרית קניתי לו כזה, ואכן, הסבתות של פעם ידעו משהו שאנחנו לא. המוכר והוא החליפו כמה מילים, הגשתי לו את המיץ והוא נשק לי על הראש. בפה, בפומבי, כמעט אף פעם לא התנשקנו, גם אם סתם נשיקה מהירה בלי סצנות מ"חלף עם הרוח". הוא נורא התבייש בזה.
עוד אסתכל אחורנית ואתהה לגבי השנה האחרונה ואיך עברתי אותה. וכתבתי את זה בעבר ואני כותבת את זה שוב, אני מתה לדעת עליכם, הרי תשע שנים אני מדברת כמעט אך ורק על עצמי, מונולוג יחיד, שלפעמים הוא נראה כמו חנוך לוין, לפעמים כמו מזי"א ולפעמים כמו משהו אובדני וסר טעם כמו בוקובסקי, אבל עדיין, הוא רק על עצמי.
האם אני לא לבד? האם גם אתם אגרתם אומץ ויצאתם אל הלבד? או אל הלא נודע? היה אור בקצה? או אפלה, אובדן ובכייה לדורות? היום, אחרי השנים שעברו, האם יש חיוך בבוקר גם אם אין מכתב על השולחן ופרחים באגרטל? או שהחיים חבטו כל כך חזק עד שחיוך הוא רק זיכרון ישן ונושן?
פעם בלונדון ישבתי בבר המפונפן של מלון "סנדרסון" עם אישה יפה כל כך בת 50 או קצת יותר. הייתי אז בת 24 וקראו לי להרצות שם, לא רחוק. האנגלית שלי לא הייתה בשיאה, אבל אני זוכרת משהו שנכתב שם על המפית וזוכרת אותה מנסה לפתות את הברמן לבוש הטוקסידו, לוגמת מכוס היין שלה ומקריאה את זה באלגנטיות מבוסמת: “אל תיתן לאתמול לקחת יותר מדי מהיום".
והברמן הקשיב לה, אף על פי שהמפיות האלה עומדות כל יום מולו והוא מנקה בהן ומקנח בהן ומסדר אותן וזורק אותן, הוא הקשיב לה, לקח את המפית המלוכלכת והניח עוד אחת וגם ממנה קראה, “אל תיתן לאתמול לקחת יותר מדי מהיום". כבר שעה שאני כותבת לכם טור על מה שהיה אז, מספיק, יש לי לחיות את היום ואבדוק דילים, אולי לונדון שוב מחכה לי.
התרעות פיקוד העורף