באחד מרגעי השיא של הסדרה התיעודית החדשה “קטסטרופה מוחלטת" של נטפליקס, מפונים חברי להקת רד הוט צ'ילי פפרז מהבמה של פסטיבל וודסטוק 1999, לאחר שחלק מהצופים המשולהבים מתחילים להדליק מדורות בסמוך לבמה. המארגנים מבקשים מאנתוני קידיס הסולן לנסות להרגיע את הקהל. ובתגובה הלהקה שבה להדרן, ובוחרת - מכל השירים בעולם - לבצע דווקא את "Fire" של ג'ימי הנדריקס. בחירה שגורמת לוונדליסטים להצית עוד ועוד מדורות, בדרך למה שמתפתח ללילה שלם של פורענות.
האם אפשר להאשים את הפפרז בחוסר אחריות? האם להקת רוק, מעצם טיבה, אמורה להיות גורם מרסן או מחנך? לא פשוט להחליט. וזה מה שיפה בסדרה הזו, שהיא אומנם לא הראשונה שעוסקת באותו פסטיבל ידוע לשמצה, אבל מצליחה לספק תמונה מורכבת וניטרלית - עד כמה שניתן, לנוכח המראות הקשים המוקרנים בה.
וודסטוק 1999 נתפס כטראומטי בעיקר בגלל הפער בין היומרה שלו - לנסות לשחזר את ערכי השלום והאחווה של פסטיבל וודסטוק המקורי שנערך 30 שנה קודם לכן - לבין התוצאה. שלושה ימים של אלימות פיזית, פגיעות מיניות בנשים, השחתת רכוש, תנאים סניטריים מחפירים (אנשים מתועדים כשהם שוחים בתוך בריכה של חרא. מילולית), ניצול כספי של הצופים שנדרשו להוציא הון עתק על אוכל ומים ועוד ועוד. ובעיקר - נתק כמעט מוחלט, הגובל בזלזול ובסכנת חיים בין ההפקה ובין מה שמתרחש בשטח. כל אלה מובאים בהרחבה בסדרה. ועדיין, כאמור, הערך המוסף שלה נמצא בגישה המאוזנת, שמנסה לספר סיפור מורכב ולא רק לחפש אשמים.
נדמה שהדמות שמייצגת את הגישה הזו יותר מכל היא זו של מייקל לאנג, ממארגני הפסטיבל המיתולוגי של 1969, שהיה אחד המפיקים גם בגרסת סוף הניינטיז. לאנג, שנפטר כמה חודשים לאחר שהצטלם לסדרה, הוא טיפוס מתעתע. היפי במיל', בתלתלים ארוכים וחיוך נבוך, שממשיך לדבר על שלום ואהבה, ורוצה לרתום את הפסטיבל למלחמה ברעה החולה של אמריקה באותה עת - האלימות הגואה, ובייחוד מעשי הטבח שבוצעו במספר בתי ספר תיכוניים זמן קצר קודם לכן. לאנג היה זה שהחליט לחלק לקהל נרות בערב המסכם של הפסטיבל, כדי ליצור רגע של אחווה והזדהות עם המאבק באלימות. אלא שהנרות האלה הפכו מהר מאוד לחומר הבעירה שהדליק את המדורות.
ועדיין, לאורך כל הסדרה לא לגמרי ברור אם הוא אדם תמים שמנוצל בידי שותפו להפקה, האמרגן ג'ון שר - טיפוס ציני שלא מסתיר את המוטיבציה המרכזית שלו, כלומר כסף - או שמא לאנג פחות מנותק מכפי שהוא נראה. בסצנה אחת מתוך הפרק השלישי, שבה האלימות מגיעה לשיאה והמונים בוזזים את הדוכנים השונים, כולל את הכסף המזומן בקופות, מספר אחד המוכרים על ביקור של לאנג מיד לאחר הביזה. לטענתו, נער הפרחים המזדקן מתהלך בין ההריסות מבלי שהוא טורח לשאול ולו את אחד המוכרים מה שלומו ואיך הוא מחזיק מעמד.
אפילו אותו ג'ון שר, שהוא ללא ספק הדבר הכי קרוב לגילום הרשע של הסדרה - זוכה לטיפול מורכב. קודם כל הוא מרואיין בהרחבה ומופיע לכל אורך הפרקים, ובכך הוא זוכה להשמיע את גרסתו, שחלקים מתוכה בהחלט הגיוניים, ובייחוד הרצון הלגיטימי להרוויח כסף מהפקת הענק הזו, בניגוד לוודסטוק 1969, שאומנם הפך לאגדה, אבל הסב הפסדים גדולים למארגנים. כל זה לא יכול לכפר על מה שמסתמן כתאוות בצע מוגזמת מצד שר, ועדיין.
הסדרה גם לא מנסה למתוח קו ישיר ובלעדי בין הגרידיות של המארגנים לבין האלימות של רבים מתוך 200 אלף הצופים, ומציגה הסברים נוספים להתפרצות הזו, למשל שהמתפרעים עצמם אשמים, ורק חיפשו טריגר מתאים לפרוק את האלימות והזעם שאיתם הגיעו מהבית.
אחת המרואיינות המרכזיות בסדרה היא בחורה בשם התר, שהגיעה לפסטיבל כנערה ומשרטטת את שלל התלאות והעוולות שחוותה. ואחרי הכל, כשהיא נדרשת לסכם את מה שעברה, היא אומרת: "למרות שעברתי חוויות מפחידות, זה היה אדיר. זו הייתה חוויה של פעם בחיים".
על הסכין
כל כך הרבה אנשים וכל כך הרבה מחקרים מנסים לנתח מה גרם לנפילתו של השמאל הישראלי. לא חבל על המאמץ? התשובה כל כך פשוטה, עד שאפשר לתמצת אותה בשתי מילים: אבו מאזן. או, אם תרצו, אין פרטנר. אם מנהיג הרשות הפלסטינית, שנתפס כגורם המתון בשטח, מוסיף להשוות את ישראל למשטר הנאצי - השמאל הישראלי חייב לשנות גישה באופן דרסטי.
התפיסה של סוכן הדוגמניות שי אביטל באמסטרדם סוקרה בשישי האחרון בתקשורת כאילו מדובר לפחות בלכידתו של אדולף אייכמן. הידיעה פתחה כל מהדורה, והכתבים דיווחו על מעצרו של האיש, שהסתובב כבר שלושה חודשים בלב אירופה, לא בג'ונגלים של דרום אמריקה, בדרמטיות שהולמת מבצע של סיירת מטכ"ל בעורף האויב. הגזמתם.
אם סופר כמו סלמן רושדי לא מסוגל לחיות בבטחה בלב ארצות הברית רק משום שכתב לפני למעלה מ־30 שנה ספר שמעז להיות ביקורתי כלפי האסלאם, כנראה שאף אחד לא יכול להיות בטוח, ושהגורמים הקיצוניים של הדת הזו מסכנים את שלומו של העולם כולו, ולכן אי אפשר לנהוג בהם בסובלנות ובגישה מכילה.