האם אפשר להאשים את הפפרז בחוסר אחריות? האם להקת רוק, מעצם טיבה, אמורה להיות גורם מרסן או מחנך? לא פשוט להחליט. וזה מה שיפה בסדרה הזו, שהיא אומנם לא הראשונה שעוסקת באותו פסטיבל ידוע לשמצה, אבל מצליחה לספק תמונה מורכבת וניטרלית - עד כמה שניתן, לנוכח המראות הקשים המוקרנים בה.
נדמה שהדמות שמייצגת את הגישה הזו יותר מכל היא זו של מייקל לאנג, ממארגני הפסטיבל המיתולוגי של 1969, שהיה אחד המפיקים גם בגרסת סוף הניינטיז. לאנג, שנפטר כמה חודשים לאחר שהצטלם לסדרה, הוא טיפוס מתעתע. היפי במיל', בתלתלים ארוכים וחיוך נבוך, שממשיך לדבר על שלום ואהבה, ורוצה לרתום את הפסטיבל למלחמה ברעה החולה של אמריקה באותה עת - האלימות הגואה, ובייחוד מעשי הטבח שבוצעו במספר בתי ספר תיכוניים זמן קצר קודם לכן. לאנג היה זה שהחליט לחלק לקהל נרות בערב המסכם של הפסטיבל, כדי ליצור רגע של אחווה והזדהות עם המאבק באלימות. אלא שהנרות האלה הפכו מהר מאוד לחומר הבעירה שהדליק את המדורות.
ועדיין, לאורך כל הסדרה לא לגמרי ברור אם הוא אדם תמים שמנוצל בידי שותפו להפקה, האמרגן ג'ון שר - טיפוס ציני שלא מסתיר את המוטיבציה המרכזית שלו, כלומר כסף - או שמא לאנג פחות מנותק מכפי שהוא נראה. בסצנה אחת מתוך הפרק השלישי, שבה האלימות מגיעה לשיאה והמונים בוזזים את הדוכנים השונים, כולל את הכסף המזומן בקופות, מספר אחד המוכרים על ביקור של לאנג מיד לאחר הביזה. לטענתו, נער הפרחים המזדקן מתהלך בין ההריסות מבלי שהוא טורח לשאול ולו את אחד המוכרים מה שלומו ואיך הוא מחזיק מעמד.
אפילו אותו ג'ון שר, שהוא ללא ספק הדבר הכי קרוב לגילום הרשע של הסדרה - זוכה לטיפול מורכב. קודם כל הוא מרואיין בהרחבה ומופיע לכל אורך הפרקים, ובכך הוא זוכה להשמיע את גרסתו, שחלקים מתוכה בהחלט הגיוניים, ובייחוד הרצון הלגיטימי להרוויח כסף מהפקת הענק הזו, בניגוד לוודסטוק 1969, שאומנם הפך לאגדה, אבל הסב הפסדים גדולים למארגנים. כל זה לא יכול לכפר על מה שמסתמן כתאוות בצע מוגזמת מצד שר, ועדיין.
הסדרה גם לא מנסה למתוח קו ישיר ובלעדי בין הגרידיות של המארגנים לבין האלימות של רבים מתוך 200 אלף הצופים, ומציגה הסברים נוספים להתפרצות הזו, למשל שהמתפרעים עצמם אשמים, ורק חיפשו טריגר מתאים לפרוק את האלימות והזעם שאיתם הגיעו מהבית.
אחת המרואיינות המרכזיות בסדרה היא בחורה בשם התר, שהגיעה לפסטיבל כנערה ומשרטטת את שלל התלאות והעוולות שחוותה. ואחרי הכל, כשהיא נדרשת לסכם את מה שעברה, היא אומרת: "למרות שעברתי חוויות מפחידות, זה היה אדיר. זו הייתה חוויה של פעם בחיים".
התפיסה של סוכן הדוגמניות שי אביטל באמסטרדם סוקרה בשישי האחרון בתקשורת כאילו מדובר לפחות בלכידתו של אדולף אייכמן. הידיעה פתחה כל מהדורה, והכתבים דיווחו על מעצרו של האיש, שהסתובב כבר שלושה חודשים בלב אירופה, לא בג'ונגלים של דרום אמריקה, בדרמטיות שהולמת מבצע של סיירת מטכ"ל בעורף האויב. הגזמתם.
אם סופר כמו סלמן רושדי לא מסוגל לחיות בבטחה בלב ארצות הברית רק משום שכתב לפני למעלה מ־30 שנה ספר שמעז להיות ביקורתי כלפי האסלאם, כנראה שאף אחד לא יכול להיות בטוח, ושהגורמים הקיצוניים של הדת הזו מסכנים את שלומו של העולם כולו, ולכן אי אפשר לנהוג בהם בסובלנות ובגישה מכילה.
התרעות פיקוד העורף