זה כבר כמה שנים שאני לא מצליחה לזכור פרצופים. שלא לדבר על שמות או מקרים שבהם הייתי מעורבת. האיש והמקרה צריכים להיות די קיצוניים או לפחות להזיז לי משהו בלב, פנימה, כדי שאקבע אותם בזיכרוני. למדתי לחיות עם זה וגם עם הלא נעים שמתלווה לזה. חלק מהאנשים מקבלים את זה שאתה לא זוכר אותם בעלבון של ממש, ואז אוטומטית מתחילים להעלות כל מיני רמזים: "נו, במה עזרת לי ברגע האחרון?", או "תנסי לחשוב רגע, מי גרה בקריית מוצקין?", או פשוט מסירים את המשקפיים, מחייכים ובוהים בך בחיוך, כמו מצפים שתגידי "אה רונית, זאת את!" או "יוסי, עכשיו הכל ברור!".

לא, מתנצלת, אני לא מצליחה לזכור ואין שום סיבה שאזכור. אנשים, כמו הסיפורים שלי, חולפים במסות על ידי. סדנאות כתיבה, הרצאות, הגן של הילדה, החברים של האקס, מתפללים בבית הכנסת של אבא שלי, עשרות אלפי הקוראים שלי. אם פעם עוד הייתי מתחבטת במחשבה ולוקחת פאוזות ארוכות בין שאלה לשאלה כדי לנסות להבין, היום אני אומרת בפה מלא: "מתנצלת, אחרי הלידה הפסקתי לזכור, מאיפה אנחנו מכירים?". כנראה שיש ערך לאמת וישנה חמלה כלפי אישה אחרי לידה (אז מה אם ילדתי לפני שנה וחצי, אין צורך להתקטנן), כך שהם מונעים משנינו את הסבל ומספרים מיד. יש לציין שברוב הפעמים גם אחרי שהם מספרים אני עדיין לא זוכרת, אבל בזה יש להאשים את שתי הסבתות שלי מתוניסיה ומסוריה, שתיהן גוועו לאטן עם אלצהיימר נוראי.

כך בדיוק קרה לי בשישי האחרון, אבל הפעם בשונה מפעמים קודמות הייתי צריכה לזכור, או להכיר כמובן. זוג חברים הזמינו אותי ואת גפן לעל האש אצל זוג חברים אחרים שלהם בכפר יונה. שבוע לפני כן נפתחה קבוצת וואטסאפ בשם "שבוע אחרון לחופש". הסתכלתי וקראתי את הכותרת שוב ושוב, פעם האשמתי אנשים על הכמיהה הזו לספטמבר, הרי הבאתם פרי אהבה לעולם, מה אתם מחפשים לבעוט בו לגן? אבל באוגוסט האחרון הבנתי הכל.

זה סיזיפי, קשה ולצד קריירה גם כמעט בלתי אפשרי. חייכתי למראה הכותרת וכתבתי: "שלום לכולם, שמחה להיות פה", בקבוצה. היא מנתה בסך הכל שישה משתתפים - חמודים, מצחיקים, כולם נשואים והורים לילדים שביקשו לסדר ביניהם מה כל אחד מביא. ידיד שלי התנדב לקנות את הבשרים ולהגיד לנו כמה עלה, אחד אחר על האלכוהול, ואחת כתבה "אני אביא ארטיקים וממתקים לילדים". קראו לה לילך. כששאלתי אותם מה להביא, אף אחד לא ענה, שאלתי שוב ושוב, אפילו קצת נפגעתי מחוסר המענה, שלחתי ליקי, ידיד שלי, הודעה בפרטי. "מה הסיפור?", אמר, "שבי בשקט, כולם פה בפרק ב' ויודעים מה זו שנת גירושים".
צחקתי. "אבל לא חסר לי כלום", כתבתי, "כל מה שתרצו, אביא".

"אותך ואת הילדה", סיכם, ומהיכרות מוקדמת איתו הבנתי שאין מה להתווכח.
למחרת בבוקר כתבה לילך בקבוצה: "מרסל, תרצי שאכין משהו מיוחד לגפן? אולי יהיה לה קצת קשה עם הבשרים".
זה חימם לי את הלב, בסך הכל כמה מילים שחוברו להן יחד ובכל זאת, עצם ההצעה, המחשבה עליי, רוממה את רוחי ברגע. "אין צורך, אהובה", כתבתי חזרה, "תודה רבה! היא תאכל כנפיים ופרגיות, היא אוהבת עוף". מיותר לציין שכשיקי, הידיד שלי, קרא את ההודעה הזו, הוא הלך וקנה את כל הכנפיים והפרגיות בקצבייה.

אחר כך שלחה לי הודעה בפרטי שהיא נורא אוהבת את הסיפורים שלי. הסתכלתי על הכינוי שלה ולא הבנתי מאיפה שמה מצלצל לי מוכר, בחסות אוגוסט והאינטנסיביות גם לא שאלתי את יקי או בילי בת זוגו, אלא המשכתי בשגרת יומי. בשישי בערב, כשהגענו אני וגפן לכפר יונה, היא מיד טמנה את ראשה בשקע צווארי, מניחה לעצמה ששם מסתורה מכל העולם, ואולי גם צודקת. מיד לקחו ממני את התיק, מזגו לי שתייה והצחיקו אותי. עכשיו אני מבינה טוב יותר את אלו שאומרים שצריך חברים בפרק ב', הרבה חברים. וואללה, זה עשה לי טוב, אחייה קשרים שנגדעו ואצור חדשים. כשניגש אליה בנם של המארחים עם כדורגל ושאל אותה "גפן, רוצה?", היא חייכה אליו, הביטה בי, אמרה "דור, דור!" (כדור, כדור) והלכה איתו. יפה, פעם היינו מבקשות קילו זהב, היום כדור מגומי מספיק, העיקר שיהיו מאושרים יחד.

"היי, מרסל", התיישבה לידי אישה יפה, לא צעירה כל כך עם שיער מטופח ושמלה צמודה. "אני לילך, דיברנו קצת בוואטסאפ".
"בטח, לילך!", אמרתי, "תודה רבה על הדאגה, מאוד הערכתי את זה". היא חייכה ושתקה, ציפתה שאוסיף עוד משהו, שאשאל, שאגיד את המילים שכולם אומרים כשפוגשים אותה. הרי המקרה שלה, בין שתרצה ובין שלא, הפך להיות כרטיס הביקור שלה והוא מגיע לכל מקום כמה דקות לפניה.

לא ידעתי מה לומר, לא ידעתי מיהי, והשתיקה נראתה לי קצת מוזרה. "למזוג לך לשתות?", שאלה. "כן! תודה!", עניתי והלכתי אחריה. "אמרת שאת קוראת את מה שאני כותבת, נכון?", שאלתי ולקחתי ממנה את כוס הזירו. "כן, אני לא מפספסת כלום", ענתה. "אז הבאתי לכם את הספר החדש שלי", חייכתי, "מקווה שהבאתי מספיק, זה באוטו".
היא הסתכלה בי והשיבה "יש פה ילדים, אז לא על ידם, אבל גם אני הבאתי לך את הספר שלי".
"את כותבת?", הופתעתי, "זו ספרות ארוטית? בגלל זה את מסתירה מהם?". נזכרתי בז'אנר הספרות הרומנטית והארוטית שכל כך מככב עכשיו.
"מה? לא! את לא יודעת מי אני, מרסל? הייתי בטוחה ש...".
"סליחה, לילך, סליחה", התנצלתי ונתתי מבט בגפן, כמה ילדים עמדו סביבה ומחאו לה כפיים בכל פעם שזרקה את הכדור. "אחרי הלידה", נזכרתי מיד בתירוץ, "איבדתי כל זיכרון".
היא חייכה: "עברתי את זה ארבע פעמים, זה קורה לכולנו". לא ספרתי שם ארבעה ילדים שקראו לה אמא, רק אחת, בלונדינית, יפה כל כך, שאחזה בצעצוע מיקרופון ורוד, שרה שירים ונופפה בשמלתה.

"זו בת הזקונים שלך?", שאלתי. "כן", הבינה שאני באמת לא יודעת מיהי ולקחה אותי פנימה לסלון, לא לפני שאני מבקשת מכל אדם מבוגר שם לשים עין על גפן. היא הגישה לי את ספרה: "קחי, תקראי את זה כשיהיה לך נוח, זה ספר שאני כתבתי, אבל, מרסל", הניחה ידה על ידי, שכבר דפדפה ברעב בספר, "את אמא צעירה והוא נורא כבד, אם את לא מוכנה נפשית, אל תקראי אותו". "מבטיחה", עניתי שעה שבתה קוראת לה "אמא, בואי לשמוע איזה שיר הכנתי לך", והיא יוצאת החוצה.

קראתי את תקציר הספר והרגשתי איך פסנתר ענק נופל לי על הראש, הידיעה, ההבנה, הזיכרון המטושטש מהמקרה ההוא, שכן הייתי עוד חצי נערה, אולי קצת אחרי צבא. השם ההוא עלה לי ישר, "איתי בן דרור", שם של צורר. זכרתי אותו מובל באזיקים לבית המשפט, זכרתי אותה מחבקת את קברי שלושת ילדיה שאותם רצח בדקירות סכין, זכרתי איך מדינה שלמה בכתה עליהם וכמה חשבתי עליה, אף שטרם הייתי אמא ומי הבין אז את החיים בכלל. דמעות רבות נקוו בעיניי, היא חזרה והבינה שנפל האסימון, עם עזרה גדולה, אבל נפל.

"סליחה, לילך", אמרתי. "זה בסדר", חיבקה אותי, "את אחרי לידה". צחקנו שתינו. את המשך הערב ביליתי על ידה, אין לי סיום מרטיט מדי לטור הזה וזה רק חלקו הראשון, אני מניחה שציפיתם לטור המברך את ילדי ישראל לקראת החזרה ללימודים, אבל החיים, כמו הכתיבה, הם לא כבקשתך, ואת כמות הפרופורציות שהכניסה לחיי האישה הזו באותו הערב אוכל לכמת ב־50 טורים. רק אספר שכשהתיישבנו לאכול, נתנה לגפן לטעום אורז פרסי עם הרבה עשבי תיבול, וגפן טרפה את זה. "בסוף הכנת לה", אמרתי. "אני אמא, אל תשכחי", השיבה.  וכבר שבוע שלם שאני לא מצליחה לשכוח. 