קראתי את תקציר הספר והרגשתי איך פסנתר ענק נופל לי על הראש, הידיעה, ההבנה, הזיכרון המטושטש מהמקרה ההוא, שכן הייתי עוד חצי נערה, אולי קצת אחרי צבא. השם ההוא עלה לי ישר, "איתי בן דרור", שם של צורר. זכרתי אותו מובל באזיקים לבית המשפט, זכרתי אותה מחבקת את קברי שלושת ילדיה שאותם רצח בדקירות סכין, זכרתי איך מדינה שלמה בכתה עליהם וכמה חשבתי עליה, אף שטרם הייתי אמא ומי הבין אז את החיים בכלל. דמעות רבות נקוו בעיניי, היא חזרה והבינה שנפל האסימון, עם עזרה גדולה, אבל נפל.
"סליחה, לילך", אמרתי. "זה בסדר", חיבקה אותי, "את אחרי לידה". צחקנו שתינו. את המשך הערב ביליתי על ידה, אין לי סיום מרטיט מדי לטור הזה וזה רק חלקו הראשון, אני מניחה שציפיתם לטור המברך את ילדי ישראל לקראת החזרה ללימודים, אבל החיים, כמו הכתיבה, הם לא כבקשתך, ואת כמות הפרופורציות שהכניסה לחיי האישה הזו באותו הערב אוכל לכמת ב־50 טורים. רק אספר שכשהתיישבנו לאכול, נתנה לגפן לטעום אורז פרסי עם הרבה עשבי תיבול, וגפן טרפה את זה. "בסוף הכנת לה", אמרתי. "אני אמא, אל תשכחי", השיבה. וכבר שבוע שלם שאני לא מצליחה לשכוח.
התרעות פיקוד העורף