זהו. זה רשמי, הפכתי לזקן. סיבוב קצר אצלי בגינה יוכיח לכם את זה מעבר לכל ספק. אתם תצאו לגינה ותראו מימינכם גינת ירק פלאית שבה גדלים זה לצד זה במיה, דלורית, בצל ירוק, פטרוזיליה ומלפפון רוסי שכמו אבותיו במקום מוצאו פלש לתחום המחיה של צמחים אחרים ודי השתלט על כל גינת הירק. משמאלכם אתם תראו עץ בוגנוויליה מרהיב וסמוך אליו נמצאים גרניום, בראניה לבנה, וינקות מרהיבות ועץ גויאבה תותית עם נוכחות של עץ זית לפחות.
ואת כל אלו אני שתלתי. בכל שתילה התבגרתי בחמש שנים ועכשיו אני זקן שקם בבוקר, מכין קפה ועד שהמים רותחים אני מפנה את מבטי לחצר וסורק בעיניי את הצמחייה, מנסה לגלות פריחה חדשה או ענף חדש שצמח. ואם אני מוצא אחד כזה, אני מודה, אני מתרגש. ממש מתרגש. כלומר, אני יכול להודות שיש דברים שהילדים שלי עושים - נניח לבנות מגדל קוביות - שמרגשים אותי פחות.
שלוש פעמים ביום תראו אותי שם, בגינה. פעם אחת עם משפך, הולך ומשקה צמח אחרי צמח בכמות המים המתאימה, עוד פעם עם מזמרה, הולך וקוצץ את העלים היבשים ועוד פעם בלי כלום ביד, סתם מתהלך כתמהוני בסביבה, מביט על הצמחים ומנסה להבין מה הם רוצים להגיד לי. אם היה צריך לתת כותרת לסצינת השוטטות הזו שלי בין הצמחים, היא ללא ספק הייתה ״הלוחש לצמחים״.
נדמה שגם מעבר לגיחות האלו, כל החיים שלי הפכו לאירוע בוטני מתמשך. לאן שאני לא הולך אני מתבונן בפרחים ובצמחים שאנשים מגדלים בגינות שלהם או בדירות שלהם. אני מציץ ולפעמים אני אפילו מתרגש כשאני רואה משהו מיוחד צומח לו. כך היה למשל לפני כמה ימים, כשראיתי צמח יסמין מרשים פורח על גדר של בית בשכונה. גם הממד המקוון בחיי הפך לבוטני.
פעם קבוצות הפייסבוק שלי היו קשורות במוזיקה, חיי לילה, סדרות טלוויזיה, ואילו היום הקבוצה הדומיננטית ביותר שבה אני חבר היא קבוצת ״גינון״ שמונה 125 אלף חברים זקנים ואני. בקבוצה הזו אני מוצא תשובות לשאלות חשובות כמו ״האם זה נכון שצמח הפיטנגו קיים בזכרי ונקבי והזכרי הוא רק לנוי?״ ו״האם ניתן להנביט ליצ׳י?״.
שאלות אחרות, גדולות יותר, כמו ״איך קרה שפתאום, תוך חצי שנה, הפכתי לזקן?״ - עליהן לא אמצא שם תשובה. בשביל לקבל עליהן תשובות עליי להביט עמוק פנימה ולחשוב איך קרה התהליך הגריאטרי־בוטני הזה שהפך אותי לאדם שיונית לוי היא הבייביסטר שלו שמרדימה אותו מול הטלוויזיה לקראת סוף המהדורה.
בתחילת השבוע נקבעה לי פגישה בבניין המומחים שליד בית החולים איכילוב. הבניין עצמו ממוקם במקום מבלבל, ואני מצאתי את עצמי נכנס בטעות לבניין שליד. ״הלכת לאיבוד?״, שאל אותי השומר. לא ידעתי מה להגיד, רק הסתכלתי עליו בלי לומר מילה. ״הלכת לאיבוד?״, הוא חזר על השאלה.
״לאיבוד באיזה אופן?״, השבתי. בינתיים הסתכלתי על המקום שאליו נכנסתי. עיצוב אלגנטי עם צבעים חמים ונעימים. כורסאות וספות בכל מקום, מקדש של נוחות. ״מה אתה מחפש פה?״, שאל אותי השומר.
״מחפש?״, אמרתי, ״באופן כללי בחיים או עכשיו ספציפית?״. השומר בהה בי והרים גבה. ״מה זה פה?״, שאלתי. ״דיור רפואי מוגן לקשישים״, השיב. המשכתי להביט סביב. צג טלוויזיה דיגיטלי הציג את הלו״ז היומי: קורס לשיפור הזיכרון, אחריו ב־10:00 קורס סידור פרחים. ב־11:30 האזנה למוזיקה. שעה אחר כך, ב־12:30, ברידג׳ למתחילים. 16:00 - ריקודי עם וב־16:30 תה מנחה.
התקרבתי עוד קצת אל עבר המסדרון וראיתי בריכה ולידה חדר כושר צמוד וחדרי טיפולים. בבריכה הבחנתי בקשיש עם הראש מחוץ למים שנע באטיות של מי שעושה את הרושם שהוא יותר צף מאשר שוחה. יכולתי להזדהות, זה גם סגנון השחייה האהוב עליי.
בעודי מביט בו קשישה שעברה לידי אמרה לי שלום ושאלה אם באתי להדריך את קורס סידור הפרחים. ״לא״, השבתי לה, ״אבל אני מאוד אוהב פרחים״. ״גם אני אוהבת פרחים״, היא אמרה לי, ״אבל לא פרחים כאלה ששמים ליד קברים״. ״פטוניות סגולות, זה מה ששמים שם״, אמרתי לה. ״בדיוק״, היא חייכה אליי, ״פטוניות סגולות זה נוראי, המחשבה על זה שיקיפו אותך בפרחים כאלה, מוציאה את כל החשק מלמות״.
הבנתי שהגעתי הביתה. באותו הרגע היה לי ברור שמשימת חיי היא להגיע למקום כזה. כאן אני אוכל לחיות בשקט ולהירדם לי בתשע וחצי עם חבריי הקשישים.
״מקום יפה״, אמרתי לקשישה והוספתי שאלה: ״את יכולה לספר לי טיפה על המקום?״, היא ענתה לי ואני ספגתי עוד אינפורמציה חשובה על המקום. התנאים נהדרים. חמש ארוחות ביום, טיפולי פיזיותרפיה, טלוויזיה בחדר, אינטרנט אלחוטי, רופא ואחות צמודים, מגוון חוגים, קולנוע, ספא, בריכה, טרקלין אירוח, מגוון הרצאות מאנשי מקצוע, אפילו קונצרטים והצגות.
באמת כשחזרתי אל הכניסה שמתי לב שעל הצג הדיגיטלי היה כתוב שבאותו היום יש יציאה קבוצתית בערב להצגה בבית ליסין. חשבתי לעצמי שאני שונא תיאטרון אבל זה בסדר, אם זה מה שצריך בשביל לחיות את החלום, אני מוכן להתרגל ולהסתגל. הבעיה היותר גדולה שניצבה מול עיניי כרגע היא שבשביל להגיע למקום כזה צריך לעשות את הדבר הכי קשה - לחיות.