כשמביטים בנתוני חודש אוגוסט, אפשר להתרשם שהדרך שבה השתקפנו מעל דפי ה"ניו יורק טיימס" לא הייתה רעה כל כך. מתוך 27 כתבות** ו־9 מבזקים שעסקו במבצע עלות השחר בעזה, רק 49% מהכותרות שעסקו בישראל היו שליליות, ואפילו זכינו לארבע כותרות שהאירו את ישראל באור חיובי. כבר היו חודשים ללא מבצע צבאי עם פרופורציות יותר גרועות.

כיסוי מבצע עלות השחר ב"ניו יורק טיימס" לא עשה חסד עם ישראל
חיובי או שלילי? סיקור הביקור של ביידן בישראל ב"טיימס"

אבל הבעיה העיקרית, כרגיל, מסתתרת מאחורי מה שאינו מדווח. הרי אפשר בקלות לומר שעבורנו חודש אוגוסט עמד בצלו של ההסכם המתגבש מול איראן והשפעותיו על ישראל. עד כמה שזה קשה להאמין, ב"ניו יורק טיימס" לא הייתה אפילו כותרת אחת שעסקה בכך.

בכל הסיפור שאותו ה"ניו יורק טיימס" מספר על ישראל, חסר מאוד המסגור האיראני. נדמה שחברי המערכת התקבעו כל כך על הקונפליקט עם הפלסטינים, שפרט אליו לא מעניין אותם שום דבר בהווייתה של ישראל. כאילו החליטו שהמזרח התיכון רחב הידיים והגורמים הקיצוניים המסועפים שמתקיימים בו אינם רלוונטיים. פרטים שוליים, שאם אין ברירה, אולי יזכירו אותם מדי פעם.

החדשות הטובות הן שבמהלך המבצע הוזכר סוף־סוף הציר האיראני. באחד המבזקים שובצו ציטוטים של בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי הישראלי, שסוף־סוף פירש לקוראים את הרצון האיראני לשלוט במזה"ת, מה שמסביר את הזרועות שהוא מפעיל, כולל חיזבאללה, הג'יהאד האסלאמי וחמאס. זה אומנם יותר טוב מכלום, ועדיין – פרשנות אחת היא טיפה בים.

המאבק של ישראל הוא באיראן, שכבר 30 שנה מצהירה על כוונתה לחסל אותנו. איראן מפטמת את ארגוני הטרור שיושבים על גבולותיה של ישראל וממש כמעט בתוכה. בנוסף, היא מאיימת על ישראל עם פרויקט הגרעין שלה. הרי זהו הסיפור הישראלי, והוא כמעט נעדר לחלוטין מה"טיימס". הפלסטינים הם כלי משחק במסגור הזה, וזו גם הסיבה שפניה של ישראל הם לשלום אזורי, משום שהבינה שאי אפשר להתקדם עם ההנהגה הפלסטינית הנוכחית.

לגיטימי להסתכל על המאבק הספציפי בין ישראל לפלסטינים, אבל הוא תמיד היה רק חלק מהתמונה. התמונה הגדולה היא מדינות ערב, ובמסגרתה יש תמורות גדולות בשנים האחרונות, רק שספק אם קוראי ה"טיימס" הצליחו להבחין שהן מתחוללות.

לא צריכים לדעת

למבצע עלות השחר הייתה השפעה גדולה על הדרך שבה הוצגה ישראל ב"ניו יורק טיימס" במהלך אוגוסט. 19 מתוך 37 הכותרות על ישראל עסקו בו, וכצפוי בכל מה שקשור בסכסוך – ישראל מוצגת בהן מתוך תפיסה שלילית. השאלה היא עד כמה התפיסה הזו משפיעה על דיווח העובדות, והתשובה – משפיעה מאוד.

ל"טיימס" יש פורמט מבזקים על פי נושאים תחת הכותרת "מה שאתם צריכים לדעת". מקבצי מבזקים בסגנון הזה פורסמו פעמיים במהלך המבצע, כדי לתאר את מה שמתרחש בו. על פי תפיסת ה"טיימס", הקוראים צריכים לדעת על התקיפות הישראליות בעזה (תמיד בכותרת) ששברו את הרגיעה היחסית, בעוד מעשי הג'יהאד האסלאמי הוזכרו בכותרת המשנה, אם בכלל.

הסאבטקסט הוא שהקורא אינו צריך לדעת שחצי מהישראלים שהו במקלטים, שתוכנן פיגוע באוטובוס או ברכבת נוסעים, או שיותר מ־1,100 רקטות נורו על אזרחים. הוא גם לא צריך לדעת שהג'יהאד אחראי להרג בני עמו עם שיגורים כושלים, או שישראל עושה מאמצים עילאיים כדי לא לפגוע באוכלוסייה אזרחית, בעוד הג'יהאד מכוון אליה.

באחד המבזקים העניק ה"טיימס" לקוראיו הסבר על "מיהו הג'יהאד האסלאמי", אבל ההסבר התייחס בעיקר ליחסי הכוחות בין הג'יהאד לחמאס במאבקם נגד האויב המשותף – ישראל. במשפט קטן אחד הוזכר שארה"ב וישראל מגדירות את הג'יהאד כארגון טרור, כאילו שמדובר בדעה יוצאת דופן, בעוד גם האיחוד האירופי, אוסטרליה, ניו זילנד, בריטניה, קנדה ויפן מגדירות אותו ככזה.

בפסקה הפותחת בערך על הג'יהאד בוויקיפדיה מופיעים הרבה פרטים שב"טיימס" חשבו שהקורא לא צריך לדעת: שאיראן היא הפטרונית של חמאס והג'יהאד, שהוא קשור בקשר הדוק לחיזבאללה ולסוריה, שהוא תמיד התנגד להסכמי אוסלו ולפתרון שתי המדינות, שהוא שואף להקים מדינה אסלאמית במקומה של ישראל, ושהוא מאמין בפיגועים ובפגיעה באזרחים כדרך חיים. כל אלה הם לכאורה עובדות שוליות, חסרות ערך, קטנוניות.

ביקורת בונה

מיד אחרי מבצע עלות השחר, פורסם מאמר ארוך על שובתי הרעב הפלסטינים שהפכו את הרעב לנשק, רק שהמאמר לא הזכיר שום נסיבות. לא את הטרור שהביא אותם לשם, לא את החינוך לאלימות ולשנאה, לא את מעצרם שנועד להציל חיי ישראלים, או שהם זוכים לתנאים שלא פעם מרגיזים את הישראלים.

גרוע מכך, עצורים פלסטינים בכל היבט אחר לא מקבלים שום התייחסות. החודש, למשל, פורסמה זהותו של אנס הסוהרות בכלא גלבוע. הסיפור כולו אומנם שטף את ישראל, אך לא קיבל שום ביטוי ב"טיימס". מילא קורבנות ישראלים, אבל גם אסירים מעונים חסרי כל זכויות ברשות הפלסטינית ובעזה לא מקבלים שום התייחסות.

החודש פרסם העיתונאי ח'אלד אבו־טועמה סיפורים על הפגנות ברשות הפלסטינית לשחרור צעירה שנעצרה ללא סיבה כשהביאה את אמה לבית החולים; על עיתונאי שנעצר בשכם והוכה קשות; על אסירים בעזה שנידונו לעבודת פרך בגלל שיתוף פעולה עם ישראל; על סטודנטים שהפגינו לשחרור חברם שעצור בבית הכלא ביריחו שמכונה "בית המטבחיים"; ועל אם של עציר אחר ביריחו ששובתת רעב כדי שישחררו את בנה. ה"טיימס" אינו רואה, אינו שומע ואינו מתעניין בכל אלה.

החודש פורסם גם סיפור של סוכנות הידיעות AP על כך שחמאס איים על פלסטינים שמלווים עיתונאים זרים שלא יעזו לאפשר פרסום על תושבי עזה שנהרגו מרקטות כושלות של הג'יהאד, ובכלל על היכולות הצבאיות של ארגוני הטרור ברצועה. כשהאיום נודע לכתבים הזרים, חמאס לפתע חזר בו.

גם אבו מאזן חזר בו לאחר שאמר ש"ישראל אחראית על 50 שואות", וסירב להכיר בפעולת הטרור שבמסגרתה נרצחו הספורטאים הישראלים במינכן. כלומר – ביקורת תקשורתית דווקא משפיעה מאוד על ההנהגה הפלסטינית, ואפילו על ארגוני הטרור. אלה רגילים לחסות תחת כנפי התקשורת וחפצים ביקרה. דמיינו איך זה היה משפיע על התנהלות המנהיגים הפלסטינים הכושלים ועל גורל אזרחיהם, אם התקשורת המערבית הייתה באמת מבקרת אותם.

ישראל מול סין

לקינוח חודש אוגוסט התפרסם ב"טיימס" מאמר דעה של פיטר ביינרט, חביב המערכת. למי שלא מכיר, מדובר באינטלקטואל פרוגרסיבי יהודי רדיקלי מאוד, עם דעות, איך לומר, מנוסחות לעילא – אבל לא ממש מחוברות למציאות. הוא נוהג להסביר למה ישראל היא הגדולה שבפושעות, בלהט דומה לזה של בלה חדיד, רק עם שלל תארים אקדמיים ובלי הזוהר.

כותרת המאמר שאלה "האם המאבק באנטישמיות איבד את דרכו?". למען האמת, השאלה מאוד במקומה. אבל כותרת המשנה הסבירה שמה שמפריע לביינרט הוא שארגונים שנלחמים באנטישמיות לא נלחמים בישראל. על פי משנתו, מדינת היהודים היא ממעוולי זכויות האדם, בדומה לסין.

מה יש לומר. אין ספק שישראל אינה מושלמת, אבל כשמשווים את ישראל הקטנה, שזוכה ליותר גינויים באו"ם מכל מדינות העולם גם יחד, לסין העצומה, ששולטת לא רק ב־1.4 מיליארד אזרחיה אלא גם במוסדות האו"ם (וכך מוסטת האש לשק החבטות היהודי הקבוע), קשה להתייחס לדעה כזאת ברצינות.

מופרכת ככל שתהיה, דווקא הדעה של ביינרט אינה הבעיה. בכלל, עמוד הדעות אינו הבעיה של ישראל בכל הקשור לכיסוי ב"ניו יורק טיימס". קודם כל, משום שמתחילת השנה היו בסך הכל שמונה מאמרי דעה על ישראל, ולא כולם היו אנטי־ישראליים. שנית, משום שמה שבאמת משפיע לרעה הוא שהמערכת מקפידה לדווח על דעתה במקום על המציאות, ולכן לא באמת עונה להגדרה של סיקור חדשותי. כן, רוב המידע שקוראי ה"טיימס" נחשפים אליו הוא בגדר דעה אחת גדולה.

העיתונאי הבריטי דיוויד קולייר צייץ השבוע: "ישראל נסוגה מעזה ופינתה התנחלויות ב־2005; העזתים הצביעו לחמאס במסגרת בחירות; חמאס נפטר באלימות מכל אופוזיציה; חמאס דחה כל הסכם קודם; חמאס הפך את עזה למעוז טרור ומפעל לרקטות. לאמת יש משמעות". חבל שהאמת הזו לא באה לידי ביטוי ב"טיימס".

מעבר לאנטישמיות

ככל שעובר הזמן, התמונה המלאה מתבהרת דרך הניטור היומיומי. דעות אמורות להתעצב ולהתגבש מתוך העובדות. לא ייתכן שהדעות יהיו אלה שייצרו את העובדות.

צודק מי שאומר שאי אפשר לקטלג כל ביקורת על ישראל כ"אנטישמיות", אבל גם אי אפשר לכנות כל סנטימנט אנטי־ישראלי כ"ביקורת על ישראל". הפרופורציות הן לא הגיוניות, ובסוף רוב האנשים לא באמת מבדילים בין העובדות לבין הדעות. מבחינתם, ישראל היא מדינת היהודים, ולכן אם ישראל מצטיירת כמדינה אכזרית, זה מקרין על יהודים בכלל, גם כאלה שמזדהים עם הביקורת הזו. בסופו של דבר, סנטימנט אנטי־ישראלי מצטבר לשנאה לישראל, ומתוך כך – מביא גם לשנאת יהודים.

זו לא אנטישמיות, זה מעבר לאנטישמיות. אג'נדה אנטי־ישראלית, שמסננת מידע באופן שיטתי, מרחיקה גם בין יהודים בתפוצות ליהודים ישראלים. יהודים בתפוצות אינם חיים בישראל, וניזונים ממידע לגביה מכלי התקשורת סביבם, כך שבעצם יש היום לא מעט יהודים שכבר ירגישו לא בנוח לעלות לישראל (או אפילו לשלוח את הילד שלהם לישראל במסגרת פרויקט תגלית) בגלל התדמית הרעה שלה. במקביל הם גם ירגישו שיש כלפיהם יותר שנאה מהסביבה, כי הסביבה שלהם מקשרת אותם לישראל משום שהם יהודים.

האג'נדה הזו מסוכנת והרסנית, כי היא מביאה לאנטגוניזם חריף לא רק כלפי ישראל, אלא גם לשנאה של מוסלמים ונוצרים ליהודים, ואפילו לשנאה של יהודים בארה"ב ליהודים ישראלים.

* הניטור נערך על עמוד הבית, עמוד העולם, עמוד הדעות ועמוד המזרח התיכון באתר ה"ניו יורק טיימס".
** סיפור שלילי נוסף על ישראל עסק בהתפטרות של עובדת בגוגל, שהתנגדה לעסקה עם ישראל כי חששה שתזיק לפלסטינים, אבל הוא לא נספר בניטור, כי פורסם בעמוד הטכנולוגיה.