כששבר את רגלו לפני כמה שנים, הקפיד לא להצטלם עם הגבס. שלא תהיה בנמצא תמונה שלו מדדה על קביים. גם לא למראית עין. לא יעלה על הדעת שזה ש"אלוהים נגע בו" ייתפס כברווז צולע. גם כשהוא צולע.לאורך השנים הוא שומר מרחק מכל פעילות שיכולה לשמש נגדו בעתיד. הוא עושה, אבל לא משאיר עקבות. הוא מאציל את האחריות לאחרים. הוא שומר לעצמו "מרחב הכחשה". לכן חלק לא מבוטל מפעילותו לא מתועד. מזכירי מודיעין ששירתו אצלו מספרים שכראש ממשלה לרוב הוא לא היה חותם בצדי דוחות המודיעין המסווגים ביותר. ראשי ממשלה צריכים לחתום. שהמזכיר הצבאי יידע שראו את החומר. חתימה לצד דיווח מהסוג הזה היא עדות מרשיעה.
הוא הצליח לטרפד, בערמומיות אינסופית, ועדת חקירה לצוק איתן (אחרי שהתברר גודל מחדל המנהרות). הוא הצליח לטרפד, בנכלוליות נדירה, ועדת חקירה לאסון האזרחי השני בעוצמתו בהיסטוריה, השריפה בכרמל. הוא כמעט הצליח למנוע ועדת חקירה לאסון האזרחי הגדול ביותר בהיסטוריה, אסון מירון. במשמרת שלו, הוועדה לא קמה. למה שתקום? בסך הכל 45 הרוגים חפים מפשע. מי אנחנו שנדרוש לחקור את זה? הרי החרדים שנספו שם הם התומכים שלו. הקהל השבוי שלו. אף אחד לא ילמד אותו לדאוג להם.
הוא דואג להם מצוין. עובדה, הטבלה אינה משקרת: הם אומנם לא נחלצים מהעוני, אבל כן כרוכים אחריו כפרפרים סביב מדורה. אז אין שום צורך בוועדת חקירה. זה קשקוש. הוא הצליח לדחות, לעכב ולמנוע ועדת חקירה לפרשת הצוללות, שמוגדרת על ידי עשרות בכירי מערכת הביטחון כפרשת השחיתות החמורה בתולדותינו. למרבה המזל, הוועדה קמה אחרי שהוא הוחלף. והוא הצליח, כמובן, למנוע בדיקה כלשהי של התנהלות המדינה בנושא הקורונה ומערכת הבריאות.
הוא הראשון שדורש הקמת ועדות חקירה כשהוא באופוזיציה, אבל האחרון שייתן יד להקמת ועדת חקירה כשהוא בשלטון. הוא ראש הממשלה היחיד שמעולם לא הקים ועדת חקירה. גם כשזה זועק השמיימה, זה לא מטריד אותו. שיקימו ועדת חקירה בשמיים, לא אצלו.
כבן יחיד, סירבו הוריו ניצולי השואה לאשר לו להתגייס לחיל קרבי. כל מאמציו לעקוף אותם עלו בתוהו. הוא טרטר את כל צמרת צה"ל, אבל נבלם. המקסימום שהצליח להיות, היה מדריך בקורס קציני שריון. אבל אז פרצה מלחמת יום הכיפורים, וינאי מצא את עצמו בטנק, בחזית התעלה. בהתקפת הנגד הכושלת ב־8 באוקטובר הוא נפצע, אושפז, אבל ברח מבית החולים בחזרה לחזית. אחר כך נלחם בקרב ההבקעה המוצלח הגדול של השריון הישראלי ב־14 באוקטובר, ואחר כך בחווה הסינית, ואחר כך צלח את התעלה. בקרב קשה ב־20 באוקטובר חטף הטנק שלו סאגר מצרי. הוא פקד על הצוות שלו לנטוש את הטנק הבוער. כל הצוות נספה. ינאי עצמו נפצע קשה מאוד מהאש שאחזה בטנק. 50% כוויות. אשפוז ממושך, וגם עיטור המופת.
זה לא הספיק לו. הוא נשאר בצה"ל ועשה את כל המסלול: מ"פ שריון, מג"ד, מח"ט, ביחידות הכי קרביות והכי קשות. היה ראש אג"ת ואלוף פיקוד דרום. יש לו תואר ראשון בהיסטוריה כללית (אוניברסיטת תל אביב), תואר מהאוניברסיטה לביטחון לאומי בוושינגטון ותואר שני מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון. את המסלול האזרחי שלו אין צורך לתאר. הצלחה גורפת, כמעט בכל אשר פנה (כולל מנכ"ל טבע).
הכרתי את ינאי כשהיה ראש אג"ת. ישר כמו פלס. איש לא יודע מהן דעותיו הפוליטיות. כתבי ימין וחרדים שסיקרו באופן יומיומי את דיוני ועדת החקירה מספרים, כאיש אחד, שינאי היה מקצוען, בקיא, יסודי, קפדן, דקדקן, ושנהג בכל העדים בכבוד. אבל ברדוגו טוען שהוא איש פוליטי על מלא! ברדוגו, כן? האיש שתכנן, סרג וביצע את העריקה המבישה של אורלי לוי־אבקסיס עם קולות מרצ והעבודה היישר לחיקו של נתניהו.
כששוגרו מכתבי האזהרה השבוע לנתניהו ולסנשו פנשו שלו אמיר אוחנה, מיהרה מפלגת הליכוד להגיב. התגובה נפתחה בשש מילים של השתתפות בצער המשפחות. מילים שלא נאמרו על ידי נתניהו עצמו לאחר עדותו המבישה מול הוועדה. כשיצא מהעדות, הפטיר כלאחר יד ש"כאב לי קצת הגב". מה עם הלב, מר נתניהו? כאב לב כלשהו, על מותם של 45 אזרחים חפים מפשע, שנפלו קורבן להזנחה פושעת, שחיתות וריקבון תחת הנהגתך?
בנוהל הרגיל, נתניהו מנסה למצוא אשמים "אמיתיים" למחדליו. כמו שהצמרת הביטחונית לא אפשרה לו לתקוף את איראן בעשור הקודם, כמו שבג"ץ אילץ אותו לפנות התנחלויות, כמו שהסמול הכריח אותו להקפיא את ההתיישבות, כמו שמחאת קיץ 2011 אילצה אותו לשחרר 1,100 מחבלים (מהם 400 רוצחים), כמו שהמלך חוסיין אכף עליו את שחרורו של אחמד יאסין, כמו שהאמריקאים הכריחו אותו להחזיר את חברון, כמו שהאליטות וגדעון סער לא אפשרו לו לבצע רפורמות במערכת המשפט, וכמו עוד אין ספור מחדלים ומעשים נוספים, תמיד יהיה מישהו שבגללו זה קרה. מישהו שאינו בנימין נתניהו.
אז מחדל מירון התרחש, תחזיקו חזק, בגלל בג"ץ. כן, כן. אני נשבע לכם שהגרסה הזו קונה לעצמה מאמינים בקרב הכת. למה? כי אחרי שהמדינה (שר האוצר לפיד) החליטה להלאים את האתר במירון, עתרו עמותות הדת השונות שאחזו בו לבג"ץ, ובג"ץ "מרח" את הזמן ואסר על ההלאמה.
כשמישהו אחר מנהל את המדינה, נתניהו מודאג. כשהוא מנהל אותה, אנחנו צריכים להיות מודאגים. אגב, שנה וחצי אחרי שהוא "יצא מודאג" מאולמרט, השמיד אותו אולמרט כור גרעיני פלוטוגני שבשאר אסד בנה בחשאי במדבר הסורי. הוא עשה את זה בלי נאומים ובלי איומים. זמן קצר לאחר השמדת הכור, בעוד הצמרת המדינית־ביטחונית כולה מתעטפת בשתיקה כדי לאפשר לאסד "מרחב הכחשה" ולמנוע מלחמה, היה זה נתניהו שהבליח בערוץ הראשון ופטפט את עצמו לדעת, כשהוא הבכיר הישראלי הראשון שמאשר שהייתה פעולה צבאית בסוריה. במחשבה שנייה, אולי עדיף לא לעדכן אותו.
ערב כניסתו לעדכון אצל לפיד, צייץ נתניהו את זה: "מר לפיד, כנראה שכחת שבזמנו תקפת אותי ותמכת בהסכם הגרעין המסוכן הקודם, ואילו אנחנו הצלחנו להוציא את ארה"ב מההסכם הרע הזה. אסביר לך על כך מחר". אני עוקב אחרי נתניהו מסוף שנות ה־80. כתבתי עליו שני ספרים. למדתי להעריך את סגולותיו (ויש כאלה למכביר) ולזהות את חולשותיו. אני עוד לא מצליח להבין איך האיש הזה מסוגל לשקר בעזות מצח כזו, בטבעיות כזו, בנונשלנטיות כזו. פעם הוא היה מנסה להימנע משקרים מהסוג הזה. מה הטעם לשקר, אם מיד אחר כך אתה נתפס בשקר ומוקע בכיכר העיר?
הבעיה היא שאנחנו בעידן השקר, ונתניהו נביאו. כשהוא נתפס בשקר, הוא לא מוקע בשום כיכר. להפך, הוא נישא על כפיים. צדק גבי אשכנזי, שאמר פעם ש"ביבי נושא את השקר בגאון". לפעמים נדמה לי שאם ייכשל בלשונו ויפלוט מתישהו דבר אמת, יסמיק נתניהו ויגמגם. כשהוא משקר וגם כשהוא נתפס בשקר, הוא גאה, וחסידיו קורנים מאושר.
לפיד ידע שההסכם נסגר ונחתם. לפיד ידע שאין שום סיכוי להזיז את ברק אובמה מההסכם הזה. בנסיבות האלה, הוא ידע שעדיף לחלץ מהאמריקאים מקסימום פיצוי על ההסכם ולהכין את ישראל ואת צה"ל קדימה, במקום לנאום אחורה, להמיט אסון על היחסים הבילטרליים עם ארה"ב, לספוג נזק אדיר בסיוע הביטחוני (שיכול היה להיות נדיב בהרבה) וסנקציות נוספות שישראל משלמת עד היום. לפיד הפגין אחריות. נתניהו הפגין הפקרות. הוא נסע לקונגרס מאחורי גבו של הנשיא, נשא את הנאום ההוא (שלא שינה דבר), ואנחנו שילמנו את החשבון. מה שעניין אותו היה לנצח את יצחק הרצוג בבחירות (שנערכו שבועיים אחר כך), לא לבלום את הגרעין האיראני. כן, את הרצוג הוא ניצח. לא, את ההסכם הוא לא בלם.
השבוע הוא הפיץ סרטון עמוס שקרים על העניין האיראני. "לפיד וגנץ נרדמו בשמירה", אמר נתניהו, "ולא יצאו להיאבק כמו שאני יצאתי ב־2015". הוא שכח להזכיר שהמאבק שלו ב־2015 לא מנע את ההסכם, אלא להפך. הוא גם מתעלם מהעובדה שיציאת ארה"ב מההסכם שלוש שנים אחר כך, שהתרחשה "בזכותו", המיטה עלינו אסון. הוא הוזהר בזמן אמת שכך יהיה, והתעלם. היום, כמעט כל בכירי זרועות הבטחון לדורותיהם משוכנעים שהפרישה הזו הייתה אסון. היא לא הרחיקה את איראן מהפצצה, אלא קירבה אותה מאוד. היא גם הפכה את נתניהו, באופן רשמי, ל"אבי פצצת הגרעין האיראנית". בניגוד למה שהוא אמר, לפיד ובני גנץ נאבקים בהסכם המתגבש, אבל עושים את זה בחוכמה ובאחריות. בלי לשרוף את המועדון ובלי לאבד את אמריקה, החיונית לביטחון ישראל יותר אפילו מנתניהו.
במשך יותר משני עשורים נלחמתי לשחרורו. לא הצלחתי להבין את כל אלה מתוכנו שחשבו שאין צורך במלחמה הזו. שאפשר לזרוק אותו לכלבים. הרי ישראל הפלילה את מי שהעביר לה כמויות בלתי נתפסות של מודיעין יקר ערך, בלי למצמץ. האיש ישב בכלא האמריקאי 30 שנה. אגב, באמריקה זה באמת כלא. אין שם סידור שלפיו אתה יכול להזמין את הסוהרת החביבה עליך. אין שם שום דבר שדומה לקייטנת אסירי חמאס, שהושקה ופרחה תחת נתניהו. האמריקאים יודעים להעניש, ואת פולארד הם לקחו כמקרה דגל של "נאמנות כפולה". הוא נבגד על ידי ישראל, הוא נבגד על ידי עסקת הטיעון שלא כובדה, הוא שילם מחיר מטורף על זה שעזר לנו.
פולארד האומלל נאלץ לפרסם, כמה אלפי קללות אחר כך, הודעת ביטול. הוא לא ידע ששקד הציבה ברשימתה את יועז הנדל, הוא לא הבין שהיא בעצם נגד ביבי. משהו כזה. אל תתפתו: הוא ידע הכל והבין הכל. הוא ישב עם שקד ושמע ממנה כל מה שצריך לשמוע. אבל לא הייתה לו ברירה. הוא כבר סבל מספיק. הוא שילם את חובו לחברה באמריקה. לא נותר בו כוח לשלם גם כאן.
למיכאלי תזה סדורה. ההחלטה שלה, היא אומרת, לא נובעת מיהירות, גחמנות או סרבנות. היא נובעת מענייניות. סקר חדשות 12 השבוע הראה שאיחוד מקלף מנדט משתי המפלגות ומעביר אותו לרשימה המשותפת. מיכאלי סבורה שאחרי האיחוד זה יהיה יותר ממנדט. ולכן, היא אומרת, האיחוד יקטין את הגוש, לא יגדיל אותו. היא טוענת שהאחריות שלה לגוש אמיתית בהרבה מהאחריות של כל אלה שטוענים שהיא חייבת להתאחד. היא מזכירה שגם בפעם הקודמת היה געוואלד סביב מרצ והעבודה, והתוצאות ידועות. אז מה יום מיומיים? אם יהיה איחוד, אומרת מיכאלי, חלק מתומכי מרצ יצביעו למשותפת, חלק לא יצביעו. אותו דבר במפלגת העבודה. צריך, היא אומרת, להגדיל את האופציות העומדות בפני מצביעי הגוש, לא להקטין. זו הדרך.
אני חושב שהיא טועה. נסים דוגמת זה שהעניק למרצ 6 מנדטים ולעבודה 7 בפעם הקודמת - לא חוזרים על עצמם. מי שמתחיל קמפיין עם 4 מנדטים, לפני שמכונת השאיבה של לפיד וגנץ מתחילה לעבוד, עלול לסיים אותו מתחת לאחוז החסימה. מחיר הטעות בלתי נסבל. זה קרב המאסף על דמותה של מדינת ישראל. לא תהיה הזדמנות נוספת. לא תהיה אפשרות לתקן. זה עכשיו, או לעולם לא. לפיד מוכן להתחייב שמרצ והעבודה המאוחדות יקבלו שרים על פי מפתח של 10 ח״כים לפחות, בלי קשר לתוצאה האמיתית שיביאו. זה לא מספיק למיכאלי. גם לא העובדה שאידיאולוגית, ההבדלים בין מרצ לעבודה בשנת 2022 ניתנים לאיתור רק ע״י מיקרוסקופ אלקטרוני.
האירוע הזה ממחיש את ההבדל בין גוש השינוי לגוש נתניהו. לטוב ולרע. בצד של נתניהו, לאף אחד לא היה פתחון פה. בן גביר ברבר, סמוטריץ' פטפט, בסוף נתניהו זימן אותם ואיחד אותם, על אפם וגחמתם. למה? ככה. כי זה מה שצריך לעשות, כדי למקסם את הסיכויים. גוש נתניהו מוכן להתאבד עבור נתניהו. יש שם רק ראש ממשלה פוטנציאלי אחד, מוקף בעדר כבשים פועות.
בגוש השינוי יש הרבה ראשי ממשלה. כולם רואים עצמם מועמדים לתואר. הכבשים בגוש הזה לא פועות, אלא תועות וטועות. אף אחד לא יקריב את עצמו. בטח לא בשביל יאיר לפיד. לכל אחד יש את האני שלו, האגו שלו, הצרכים שלו. ולכן הגוש הזה מכיל מגלומן כירון זליכה, שמשוכנע (גם) הפעם שהסקרים מרמים ושהוא יביא 12 מנדטים, ואלי אבידר, שהצליח להשמיד את הערך הלא מבוטל של עצמו ביעילות, והסיפור הזה עם מרצ והעבודה.
אני מאוד רוצה להאמין שמיכאלי תחרוץ מולי לשון ביום שאחרי ותגיד "אמרתי לך". אני מאוד לא רוצה לחשוב על האופציה השנייה, שבמקום לחרוץ לשון ההתעקשות שלה תחרוץ את גורל המדינה, ולא לחסד.
התרעות פיקוד העורף