אחרי ולמרות הכל, הבחירות הבאות הן עדיין, ובעצימות מוגברת, "רק לא ביבי" מול "אך ורק ביבי", עם הסוואות מתחסדות ומחוות פייק (ונו־נו־נו לאמסלםםםם, שדורש להיות בממשלה הבאה התובע, השופט והתליין בגוף אחד).
דבריו האמיצים והברורים של שופט העליון יצחק עמית בנושא הגדרת השוחד, שכוללת סיקור תקשורתי אוהד ולא רק שטרות במעטפות, וגם הצגתו החוזרת של נתניהו במכתב האזהרה מהוועדה לחקירת אסון מירון כבורח מאחריות ומאשמה, המוטלות עליו מעצם רה"מיותו ("אתה לא יכול לקבל אחריות על מה שאתה לא יודע"), הטלת האשם על אחרים והתעלמות מ־45 ההרוגים - הכל מחזק את הגדרת הרה"מ לשעתיד כשקרן, פחדן, חסר אחריות, שדואג רק לעצמו ולמעמדו וכמי שצריך לחשוש מאוד לתקפוּת אישומו בקבלת שוחד בתיק 4000. ספק אם גילוי חוזר זה של נתניהו כפייק־מנהיג יזיז שערה להמוני חסידיו העיוורים־חירשים. מקסימום, יעברו כמה מאות מהליכוד ל"עוצמה יהודית".
הפרשנים המתקשקשים מתנבאים בקריצה, או בשמחה גלויה, על הניצחון הקרוב של גוש הימין ומנהיגו. עדיין יש קשיים בדרך - הפילוג ביהדות התורה, הדרישות הצפויות של הסמ"בן (הסמוטריצ'ים והבנגבירים), או התעוררות פתע במגזר הערבי (שינהר בהמוניו לקלפיות). אבל מצב הצדיק מליגת המנהיגים האחרת (פוטין, טראמפ, בולסונרו, אורבן) טוב ממצב מנהיגי הגוש שממולו: לפיד, גנץ, מיכאלי, גלאון, שמתנגחים ביניהם ואינם נערכים להצלת ישראל מהביבי.
נתניהו מתרכז בקמפיין בנושא יוקר המחיה וקולע לדעת הציבור, שחושב שזו הסוגיה המרכזית בבחירות ויבחר במי שלדעתו מסוגל לפתור זאת. סביר שיבחרו בו, בנביא השקר, שכבר פתר בהבל פיו את כל בעיות הכלכלה של ישראל, בתוכנית האווילית שהציג.
סביר – אלא אם יתייצבו ראשי המרכז־שמאל, וביחד(!), למאבק חכם, מפתיע בתחבולותיו ואמיץ, עם תוכניות עבודה סדורות ומקצועיות והתחייבויות להורדת המחירים בתחומים שונים, ועם הסדרים ארוכי טווח למגזרים ולעובדים במשק; התחייבות להרחבת והעמקת המלחמה בפשיעה, בחיסולים, בפרוטקשן ובהלבנת ההון במגזרים הערבי, הבדואי והיהודי, כולל חיזוק עתודות המשטרה ומשמר הגבול והמוטיבציה של אנשיהן.
והם גם זקוקים לקמפיין הסברה חדש, חזק ומפתיע, שישתמש באמל"ח הביביסטי המרכזי, ההפחדה: אנשים חייבים להיעקר מאזור הנוחות שלהם ולדעת ולהפנים ולחרוד מהצפוי: נוראוֹת משטר נתניהו־ימינקיצוני־חרדי צר, בשליטת הסמ"בן - מהריסת הדמוקרטיה, שלטון החוק ושומריו ושפיטת השופטים, דרך שחיתות שלטונית, הון שמתקרב לשלטון, סיפוח השטחים ומדינת אפרטהייד עם רוב ערבי עוין, ועד לשלטון ההלכה והמלוכה.
לפיד, גלאון, מיכאלי ואולי איזנקוט חייבים גם להגיע לציבור הערבי, הנואש מבידולו ומההסתה נגדו, ולהציג לו, בשיח פורץ תקרות זכוכית, תוכנית עקרונית להשתלבות ולשוויון בזכויות ובחובות, באפשרויות ובסיכויים, עם ייצוג במפלגות, פתרונות למצוקת הדיור והפקעת השטחים – וגם עם עוד יעד: חזרה להידברות מתקדמת עם הרשות הפלסטינית, לנוכח גאות טרור הייאוש והזעם בצפון הגדה, שמאיימת להפוך לאינתיפאדה של נשק חם מאוד ולמול ההתפשטות החצופה של ההתנחלויות ויושביהן פורעי החוק. להציג את אימת השלטון הביביסטי־בן־גבירי, שימרר מאוד את חייו והתנהלותו של המגזר הערבי, ולהגביר בכך את האמון ברצון הטוב של השמאל־מרכז, ולהביא להתעוררות אזרחית ולנהירת מצביעים ערבים לקלפיות, שיעזרו לקיים את עקרון ה"רק לא ביבי".