אנחנו רגילים לדבר על החזית הצפונית במונחים אפוקליפטיים. "מלחמת הצפון הגדולה" הפכה לחרב מתהפכת מעל ראשנו, מפלצת עתידנית רב־טילית, שמאיימת להמיט על ישראל אסון מהסוג שטרם חוותה. מאיימים עלינו עם אלפי רקטות וטילים מדויקים ליום, עם "כיבוש הגליל" בידי הקומנדו של נסראללה (כוח רדוואן), עם הרס חסר תקדים בעורף.
נסראללה מאיים: "הסוף של ישראל קרוב מאוד, לא נצטרך עוד 40 שנה"
דווקא האיש האחראי על החזית המורכבת והנפיצה הזו בשלוש וחצי השנים האחרונות, אלוף אמיר ברעם, רגוע בהרבה מסך איומיה. ברעם ימסור את הפיקוד מחרתיים לאלוף אורי גורדין. באופן מוזר, הוא דווקא חושב שהמצב לא רע בכלל. אף אחד לא יכבוש את הגליל, נסראללה הוא איש בודד, דמות טרגית, אדם הכלוא בדילמה אכזרית, שבה אף ברירה לא מלבבת.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
בקיצור, אין צורך להגזים. הגליל פורח, רמת הגולן משגשגת, הפיקוד הצליח לבלום ולמנוע באופן מוחלט את הפיכתה של רמת הגולן ל"חזית השנייה" של נסראללה, והכל, או לפחות הרוב, לא רע בכלל. צריך לעבוד קשה כדי שזה יישאר ככה, אסור להעריך הערכת חסר את האיום, צריך להיות ערוכים בכל רגע לרע מכל, אבל אין סיבה להלך אימים. נסראללה היה מתחלף עם צה"ל בכל רגע נתון. יש לו בעיות בבית, יש לו סדקים בבייס, גם השיעים זה לא מה שהיה פעם.
בביירות ואפילו בדרום לבנון מתחילים לשאול שאלות קשות. יש כבר עיתונאים לבנונים שמכנים את חיזבאללה "ארגון טרור שמתנהל כמו מאפיה" (תעקבו אחרי מודעות האבל). טוקבקיסטים בביירות מלגלגים על נסראללה ואומרים "שמע, היינו מתים להיות במצב של אלה שהבסת". ברעם הוא "פריק" של תקשורת ורשתות חברתיות בלבנון. הוא חי, מבין ונושם את נסראללה ובסופו של דבר קובע שמדובר ב"איש בודד. כל שותפיו ובעלי הבריתו הקרובים, כבר אינם. אני לא מקנא בו".
ברעם עוד לא יודע לאן מועדות פניו. מציעים לו להיות סגן רמטכ"ל ראשון, אבל הוא לא באמת מתלהב. האיש הזה בילה את 35 השנים האחרונות בשפיץ החד והמרוחק ביותר של לחימה שיש לצה"ל להציע. מפקד פלנ"ט צנחנים, מפקד סיירת צנחנים, מפקד גדוד 890, מפקד מגלן, מפקד חטיבת שומרון, מח"ט הצנחנים, מפקד אוגדה 98, מפקד אוגדה 91, מפקד הגיס הצפוני ומפקד פיקוד הצפון. אין אבן בגליל או בגולן שהוא לא מכיר באופן אישי.
בתוך כל זה, עוד לא יצא לו לעשות אף תפקיד מטה. הצבא השליך אותו, באופן קבוע, לחזיתות הבוערות ביותר. לא שיש לו טענות. אין לו. הוא בן 53, על מדים מגיל 14 (פנימייה צבאית) והיה נשאר על מדים, לו זה היה אפשרי, עד גיל 94. מהטיפוסים שהיו רוצים לבלות גם את ימי הדיור המוגן שלהם במחנה צבאי. אם יסתייע שיישאר בצה"ל, הוא יישאר בו בשמחה. אם לא? לא נורא.
ברעם עוקב אחר התהליך שעוברת לבנון בנשימה עצורה. גם השיעים, כאמור, זה לא מה שהיה פעם. הולך ופוחת הדור. נסראללה, הוא אומר, ביקר לא מעט משפחות שכולות. ערך חיי האדם בקרב השיעים, בלבנון וגם באיראן, עלה מאוד בעידן הנוכחי. נגמרו הימים שבהם אפשר היה להקריב מספר לא מוגבל של לוחמים. קונספציית "המתאבד השיעי" חלפה מן העולם. היום, רוב המתאבדים במזרח התיכון הם סונים קיצוניים. האיראנים מקפידים לשלוח לחזית "מיליציות", נסראללה משתדל לשמור על חיי אנשיו. הם לא מקדשים את המוות. זה נגמר. הם רוצים לחיות וכן, הם רוצים שהחיים יהיו נוחים.
כן, ברעם הוא אופטימיסט כרוני. חשוך מרפא. במסמך סיכום מפורט שהכין לקראת סוף התפקיד, הוא קובע ש"אני באמת מאמין שהתנועה הציונית ניצחה. אין למדינת ישראל איום קיומי חיצוני (איני מתייחס כאן לאיום המתהווה מאיראן), והבעיות הקשות ביותר שלנו הן בעיקר אלו הפנימיות. ישראל היא מדינת עולם ראשון המוקפת במדינות עולם שלישי, בוודאי בזירה הצפונית. אלו ישויות מדיניות מלאכותיות, קיצוניות בחלק ממרכיביהן ובעלות משילות פנימית רופפת".