הוא היה "הפשיסט המתרברב וההרסני". תנועתו הייתה "כתם שחור על הדמוקרטיה הישראלית". אפשר להביט בנוסחים המתלהמים הללו בהשתאות. אפשר לתהות – האם בעתיד נביט באותה השתאות על נוסחים דומים שנשמעים גם היום?
דוד בן־גוריון אמר כך וכתב כך על מנחם בגין. היום אומרים וכותבים כך על איתמר בן גביר. רגע, רגע – לא לקפוץ. ברור, יש הבדל גדול. ברור שבן גביר איננו בגין. ברור שבכל השוואה יש ממד של סכנה, של פשטנות, של פופוליזם. ובכל זאת שווה להיזכר, שלפעמים מי שנראה לא לגיטימי היום, ייראה כמו קונצנזוס מחר.
בן־גוריון אמר על בגין ואנשיו שאם יגיעו אי־פעם לעמדת כוח, הם "ישלטו כמו שהיטלר שלט בגרמניה". נו, אז אמר. זו הייתה השוואה מגוחכת לא פחות, מן הסתם יותר, מהשוואה של בן גביר לבגין. לפעמים נדמה שבן־גוריון האמין בה באמת, ולפעמים נדמה שאמר מה שאמר מתוך שיקול פוליטי בלבד. כשנזקק לבגין, השתמש בו, ואז שוב זרק. לימים כתב לו: "מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך". או ששיקר במכתב הזה, או ששיקר בכל אותן שנים שבהן כינה את בגין "פשיסט" או "מוקיון".
גם באיתמר בן גביר יש מי שמשתמשים לצורכיהם. רבים מאוד שמשתמשים בו לצורכיהם. בצלאל סמוטריץ' צריך אותו כדי להביא מנדטים. בנימין נתניהו צריך אותו כדי להבטיח ניצחון של הגוש, ולשמש בידיו כשוט. בני גנץ יצטרך אותו כדי להיכנס לממשלה, אם יחליט לעשות זאת. ככל שבן גביר ייראה מאיים יותר, מסוכן יותר, כך תהיה לכניסה של גנץ לממשלת נתניהו איכות של הצלת המדינה. וגם יאיר לפיד זקוק לבן גביר, כי נתניהו לבד לא מספיק מפחיד, אבל אולי נתניהו עם בן גביר יפחידו יותר.
בן גביר הוא הנשק של הימין, שרוצה להטריל את מצביעי היריב; בן גביר הוא בובת הקרטון של המרכז־שמאל, שרוצה להכניס פחד בלבם של מצביעיו שלו; ועוד לא הגענו למפלגות הערביות, שבן גביר הוא אולי הסיכוי היחיד שלהן להוציא בוחרים אדישים מהבית. לא תצאו לקלפי – יבוא איתמר ויאכל אתכם. כדי לחדד את המסר, כבר תפרו לו חליפה: השר לביטחון הפנים. כמו החליפה של האיומים של ויקטור חסון מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה".
עד כמה בן גביר הוא חליפה של איום, ועד כמה הוא איום אמיתי? בבוקר יום שלישי נרשם זעזוע, כשתלמידים פרחחים מתיכון בליך קיבלו אותו בקריאות "שיישרף לכם הכפר" נגד מפגיני שמאל. הקוזאק עצמו זעק ש"רוצים לסתום לי את הפה". הנה - כך בדיוק נראה קוזאק נגזל. מוזמן ובוכה, רץ מאולפן לאולפן ומתלונן, מככב בכל משדר ומיילל. ראוי להודות: יש באמת מי שרוצים לסתום לו את הפה. אבל חשוב יותר להודות: הם לא מצליחים לעשות זאת. וכל ניסיון שלהם רק מוסיף שמן למדורה השמחה של בן גביר.
האם צריך לסתום לבן גביר את הפה? זו שאלה עתיקה. בן־גוריון סתם לבגין, כאשר קבע את הכלל "בלי חרות ומק"י". בספרייה הלאומית אפשר למצוא כרזה משעשעת של מק"י – המפלגה הקומוניסטית – בגנותו של בן־גוריון. כרזה מחורזת, השמה ללעג את המגלומניות של ראש ממשלה, שרצה לקבוע מי יישמע ומי יושתק. "אני מחליט, אני פוסל / אני פוסק, אני מושל / אני מדריך, אני תדריך / את כולם אני מנמיך". הסוף ידוע: מק"י אומנם נשארה מחוץ למשחק, במידה רבה מבחירה (ועוד נגיע לזה). בגין סירב לשתוק. הוא התעקש עד שנעשה לראש הממשלה.
מנהלת תיכון בליך הסבירה ש"בן גביר נבחר כחוק, ואם בית הספר מקיים בחירות דמוקרטיות - אז הוא צריך לזמן את כל נבחרי הציבור". זה נימוק פורמלי מוכר, המסביר מדוע אין סיבה להדיר את בן גביר. אם הוא חלק מהמשחק, הוא חלק מהמשחק. אם הוא יוכל לשמש שר בממשלה הבאה, למנהלת בית ספר שדוגלת בחופש הביטוי ובחופש הדעה אין סיבה או תירוץ לא להזמין אותו.
סגן ראש העיר רמת גן, רועי ברזילי, חשב ההפך: "חובתה של דמוקרטיה להגן על עצמה גם במחיר של פגיעה בחופש הביטוי". גם זו טענה מוכרת, מדוע יש הכרח להדיר את בן גביר. כדי שלא יעבור, כפי שטען נדב איל, "תהליך של נרמול". הדרה היא סימון של גבול. הדרה היא מהלך של בלימה בכוח. מי שמבקש לקעקע את היסודות, לא צריך להיות מוזמן לסיורים בין עמודי התמך של הארמון.
השאלות שלאף אחד אין עליהן תשובה טובה הן שתיים. הראשונה, מה יביא תועלת רבה יותר - קבלה שלו ונרמול של נוכחותו (כי מי שיושב בתוך הארמון, לא ינסה יותר לערער את היסודות), או הרחקה והדרה שלו (כי מי שאיננו חלק מהשיח, יאבד לבסוף את השפעתו); השנייה - עד כמה בן גביר באמת מסוכן. יש הסבורים שהשתנה, התרכך, שהוא אולי עוד לא ממש מתון ורך, אבל כבר לא בלתי נסבל. אלה בדרך כלל באים מהמחנה שבן גביר מחזק את כוחו. יש הסבורים שלא השתנה, שכל נחמדותו היא רק העמדת פנים, שבן גביר הוא קיצוני ומסוכן. אלה בדרך כלל באים מהמחנה שבן גביר מחליש את כוחו. את התשובות על השאלות הללו נהוג לצעוק, לנסח בתקיפות. זו הרמת קול שנובעת ממצוקה. מכיוון שאין תשובה, ננסה להישמע משכנעים.
זאת האמת: למנהלת בית ספר אין דרך לדעת; לסגן ראש עיר אין דרך לדעת; לעיתונאים אין דרך לדעת; אין לנו דרך לדעת – כי יש דברים שיודעים רק בדיעבד. מי שהזהיר ממוסוליני, צדק בדיעבד. מי שהזהיר מבגין, טעה בדיעבד. יש "פשיסט" מסוג אחד, ויש "פשיסט" מסוג אחר. וכפי שברור שיש מי שדורש לתת לבן גביר ליהנות מהספק, ובכך להכשיר אותו, ברור גם שיש מי שמסרב לתת לו ליהנות מהספק, ובכך לשמר אותו כנכס פוליטי.
בדרך לקבלת לגיטימציה החליט בגין שחרות תייסד סיעה בהסתדרות. פרשה כמעט נשכחת, אבל חשובה, מתחילת שנות ה־60. במידת מה, הפעולה הזאת הייתה הוכחה של "הפורשים", שכבר אינם רוצים להיות פורשים – הם רוצים להיכנס אל תוך האוהל. בעיתון "הארץ" כתבו בשנת 1963 שזה "צעד חשוב ומוחשי, אשר יצעיד את תנועת חרות קדימה, בדרך אל השתלבות גמורה ברקמת החברה הישראלית". הפשיסט של אתמול הוא החבר של היום.
עד ששוב כונה פשיסט (וזה לא לקח הרבה זמן), בגין כבר עטה לבוש דק של לגיטימציה. מה שמעלה מיד את השאלה, מה יצטרך איתמר בן גביר לעשות כדי להעלות על עצמו לבוש דומה. האם לנצח יישאר מוקצה בעיני יריביו? יש לו סיבות לקוות שלא: גבולות הקונצנזוס זזים כל הזמן. לפי האידיאולוגיה, לפי הצורך הפוליטי, לפי המצב המדיני, לפי מטוטלת הכוח.
נסטה לרגע מהזירה שלנו לזירה דומה ולוויכוח דומה. מה עם דונלד טראמפ? כבר כמה שנים מתווכחים באמריקה אם הוא פשיסט או לא. השבוע כתב רוס דוטט מאמר יפה על השאלה הזאת ב"ניו יורק טיימס". תחילה שאל: האם ליריביו של טראמפ כדאי לתקוף את טראמפ כ"היטלר עם שיער מנופח"?
הוא לא חושב כך, משלוש סיבות. "ראשית, טראמפ אומנם אולי קצת פשיסטי, אבל הדמיון המרושע הזה הוא רק מרכיב אחד בסגנון הריאליטי־פוגש־היאבקות שלו"; שנית, "דווקא משום שלטראמפ אין את מחויבויות הליבה שחיסנו את השמרנים נגד פשיזם, עדיין סביר מאוד שהמפלגה הרפובליקנית מחוסנת נגדו". הוא לא יכבוש אותה באמת.
אבל הסיבה השלישית שמונה דוטט היא החשובה ביותר: "להתחרפן בגלל טראמפ־הפשיסט זו דרך טובה לאליטה הפוליטית להתעלם מהסיבות הלגיטימיות לכך שהוא הגיע לאן שהגיע". ובתרגום לישראלית: בן גביר הוא סימפטום - שמתפרץ כשיש סביבה מתאימה ותנאים מתאימים. כמו מה לדוגמה? גם על זה שווה לדבר. נאמר, היעדר משילות בנגב. נאמר, פרעות של ערבים בערים מעורבות. יש תנאים ויש סיבות. ואולי גם בהן צריך לטפל באמצעי בלימה, ולא רק בסימפטום.
הדילמה הערבית
בגין ויורשיו במפלגת החרות כבשו את השלטון. מק"י ויורשיה, היום ברשימה המשותפת, נותרו בדרך כלל בחוץ. למה נותרו בחוץ? הנה עוד שאלה שאפשר להתווכח עליה מאז ועד היום. השבוע יש סיבה טובה לעשות את זה: משום שמסתבר שערבים ישראלים רוצים שהנציגים שלהם יצטרפו לקואליציה. כך לפחות, אם לקבל כפשוטם את ממצאי סקר ערוץ כאן 33 וכאן חדשות שהוצג לפני כמה ימים. 65% מהחברה הערבית בעד כניסת מפלגות ערביות לקואליציה. 30% נגד כניסה לקואליציה. זה אחרי ששבוע קודם התברר ששיעור ההצבעה בחברה הערבית יעמוד בבחירות הקרובות על 39% בלבד.
שני הנתונים כמובן לא מתיישבים. לא שיש סיבה לכפור בתוצאות של הסקר. מה שהערבים אומרים לסוקרים, הם אומרים. יש סיבה לכפור בהיגיון של התשובות. אם רוצים קואליציה – צריך להצביע. אם לא מצביעים – מה הטעם לומר שרוצים קואליציה?
ועוד: הביטו בסקרי דעת הקהל. הם לא מלמדים על עלייה משמעותית בהצבעת הערבים, ובטח לא בעלייה משמעותית בהצבעה למפלגות שיש סיכוי רב שיצטרפו לקואליציה. משתי המפלגות שיש להן בעיקר מצביעים ערבים, המשותפת ורע"ם, ברור איזו תצטרף ביתר קלות לקואליציה (שהרי כבר עשתה זאת), ואיזו תתקשה להצטרף לקואליציה, הן משום שרק מעט מפלגות אחרות מוכנות לשבת בחברתה והן משום שחברי הכנסת שלה לא נראים נלהבים להצטרף לקואליציה ריאלית כלשהי.
נכון לעכשיו, המדד המשוקלל של הסקרים של אתר המדד עומד על 5.5 מנדטים חזויים למשותפת ו־4.1 מנדטים חזויים לרע"ם. איך שלא מסתכלים על זה, קשה לראות כאן כמיהה של המצביעים הערבים לקואליציה.
מה קורה כאן? יש כמה דרכים לפרש את הסתירה הנדמית בין השאיפות לבין המספרים. אפשרות אחת היא להניח שהתשובות הן מן השפה ולחוץ. הערבים אומרים שהם רוצים, אבל לא באמת רוצים. כוונות רציניות מתבטאות במעשים, וכאשר המעשים הם או לא להצביע או להצביע למפלגות שספק אם ייכנסו לקואליציה – כנראה שהכוונות לא באמת כוונות. 70% מהערבים אמרו לסוקרים שהם "חושבים ששיעור ההצבעה עשוי להשפיע על מצב הערבים בישראל בצורה חיובית". אבל רק 40% מהם מתכוונים להצביע. למה תאמינו – לאמירה או למעשה? בבחירות, וזו עובדה, קובע המעשה, לא הכוונה.
אפשרות שנייה, שרבים אוהבים להשתעשע בה, היא שלערבים פשוט אין אופציות הצבעה שמשקפות את הרצונות שלהם. בעצם – הם היו רוצים להצביע למפלגה שתשב בקואליציה. אבל פשוט אין. לכן הכוונה לא באה לידי ביטוי במעשה. הנוסח המקובל של ההסבר הזה הוא משהו בנוסח "חברי הכנסת הערבים לא משקפים את הרצונות האמיתיים של הבוחרים הערבים".
זה הסבר גרוע מכמה סיבות. האחת, כבר יש מפלגה שרוצה קואליציה. היא אומנם מפלגה עם אופי מאוד ספציפי, שלא נוח איתה לכל המצביעים (אסלאמיסטית), אבל אם העדיפות העיקרית הייתה הצטרפות לקואליציה, האפשרות קיימת.
סיבה שנייה: אם היה ביקוש, היה היצע. פוליטיקאים הם אנשים שהתמחותם העיקרית היא זיהוי משב הרוח החברתי, ומתן מענה אידיאולוגי ופוליטי לרוח הנושבת. ובמילים אחרות: אם הבוחרים הערבים באמת רוצים קואליציה, היה קם הפוליטיקאי שהיה מספק להם את האפשרות הזאת ונהנה מקולותיהם. או שחברי הכנסת של המשותפת היו משתדלים להיכנס לקואליציה, כדי לא לאבד קולות, או שהייתה קמה מפלגה מתחרה שהייתה מקבלת את הקולות. זה לא קרה, ואין סימנים שזה עומד לקרות. וגם במקרה הזה, מוטב לסמוך על המציאות יותר מאשר על הסקרים. אם זה לא קורה – כנראה שמה שנאמר בסקרים הוא לא בדיוק מה שנדמה.
מה שמשאיר אותנו עם האפשרות השלישית – ומן הסתם, הנכונה. הערבים רוצים קואליציה. ברור שהם רוצים. כולנו רוצים קואליציה. אבל הרצון בקואליציה איננו רצון שאפשר לבודד מרצונות אחרים. הבוחרים של סמוטריץ' רוצים קואליציה – אבל בלי רע"ם. הבוחרים של יאיר לפיד רוצים קואליציה – אבל בלי נתניהו. הבוחרים של ש"ס רוצים קואליציה – אבל בלי אביגדור ליברמן. גם הערבים רוצים קואליציה – אבל בדיוק כמו כולם, הם רוצים קואליציה בתנאים שלהם. לא כל קואליציה. לא קואליציה לפני כל דבר אחר. קואליציה שמתאימה להם. ואם לא, אז לא.
כאמור, בזה הם בדיוק כמו כולם. אז למה הם לא בקואליציה? גם לזה יש הסבר פשוט: משום שהתנאים שהם מציבים להצטרפות לקואליציה לא מתיישרים עם אף קואליציה ריאלית. נסביר: בוחרי יאיר לפיד רוצים קואליציה בלי בנימין נתניהו. לא תמיד זה אפשרי, אבל לפני שנה זה היה אפשרי, ולכן יש עתיד ישבה בקואליציה.
בוחרי סמוטריץ' רוצים קואליציה בלי רע"ם. לפני שנה זה לא הסתדר, אז הציונות הדתית נשארה באופוזיציה, אבל אם הפעם גוש הימין יגיע ל־61, הציונות הדתית תוכל להשיג את מטרתה. קל לדמיין אפשרות של קואליציה בלי רע"ם (ועם הציונות הדתית). אפשר לדמיין קואליציה בלי נתניהו (אם כי פחות קל מקואליציה בלי רע"ם). קשה מאוד לדמיין קואליציה שתענה על התביעות של המפלגות הערביות. לכן אין משמעות לרצונם של הבוחרים הערבים בקואליציה. אין לו משמעות, כל עוד התנאים שהם מציבים לקואליציה הם תנאים שלעולם אינם מתגשמים.
מה התנאים האלה? יש כל מיני תנאים. אין טעם למנות אותם כאן. כל אזרח ישראלי שעוקב אחרי החדשות מבין מה יבלום כניסה של הרשימה המשותפת לקואליציה. זה יכול להיות מבצע בעזה, או פגיעה בחיילים בחברון, או קריאה לשוטרים ערבים לפרוש מהמשטרה, או תביעות שישראל לא תוכל להיענות להן הנוגעות לשליטה ביהודה ושומרון, או לשליטה בשטחים בנגב, או לסמלים הנוגעים לכך שישראל היא מדינה יהודית, ועוד ועוד.
לרצות קואליציה זה קל. גם לרצות קואליציה שתפנה התנחלויות מהשומרון זה קל. אבל להיכנס לקואליציה שתפנה התנחלויות מהשומרון זה קשה. פשוט – כי אין קואליציה כזאת. ספק אם תהיה קואליציה כזאת בעתיד הנראה לעין. כלומר, מותר לחשוד שחלק ניכר מהערבים שרוצים קואליציה, רוצים קואליציה דמיונית. הם רוצים קואליציה שיכולה להתקיים רק ביקום מקביל. לא בישראל של 2022.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, במאמר "משבר וצמיחה בדרכו של מנחם בגין אל המרכז הפוליטי הישראלי" מאת אמיר גולדשטיין, במאמר "תהליכי הקמת סיעת תכלת לבן בתנועת החרות" מאת יעקב רוט, בכמה מאמרים של שלמה נקדימון על בגין ובן־גוריון, במאמר "Is Donald Trump a Fascist" בעיתון "ניו יורק טיימס", באתר הספרייה הלאומית, בסקרי כאן חדשות.