כך דפיקה אחת בדלת הובילה ללילה בלתי צפוי | מרסל מוסרי

שלוש דפיקות חלשות על הדלת בבוקרו של יום ראשון אף פעם לא בישרו לי טובות. יום ראשון זה יום בשורות: חברת החשמל, הארנונה ועוד בעל מכולת שלו אני חייב כסף, מקבלים כוחות מחודשים ובאים לבצע גבייה, לנתק או להזהיר. אז הנמכתי את הווליום של הטלוויזיה וחיכיתי עד יחלפו הדפיקות ואשמע קול צעדים שבים על עקבותיהם.

בדרך כלל זה עובד לי. כמובן שמשאירים לי פתק בצבע אדום בוהק על הדלת, שאת הדבק שבו הדביקו אותו אליה אני צריך לגרד שעה אחר כך. הפעם לא נשמעו צעדים, אלא נוספו דפיקות, בכל פעם חוזקן התגבר, עד שזה כבר נהפך למוגזם וניגשתי עצבני לפתוח את הדלת, מפעיל את המצלמה בסלולרי שלי כדי לצלם את “הגובה" שמשתמש בכוח מוגזם, אולי אם אתלונן עליו אקבל הנחה או הארכה.

פתחתי את הדלת בזעם: “מה הסיפור?", שאלתי, אבל אף גובה לא עמד שם. זה היה שימי, השכן מהבניין ממול. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך מקרוב. שמן מאוד, גופיית סבא בקושי מכסה את בטנו, את רגליו מכסים מכנסי ברמודה מלוכלכים בשאריות אפר סיגריות והוא נועל נעלי בית עם ציפורניים שמוטב שלא אתאר לכם.

“שימי? מה אתה עושה פה?", שאלתי. אני רגיל לראות אותו שוכב במרפסת שלו, שעות על גבי שעות, בחורף המקפיא של ירושלים וגם בשיא הקיץ. מדי פעם אמו המבוגרת וכפופת הגב מגיעה אל המרפסת, מניחה לו שם בקבוק מי עדן ואיזה סנדוויץ' וחוזרת פנימה בלי מילים. עד לא מזמן עוד היה שוכב שם עם רדיו ענק מימי אנו באנו ארצה ומשמיע סשנים בלתי נגמרים של שירים - חודש עצובים, כאלו של ימי זיכרון ואבל, וחודש שמחים, שירי להקות צבאיות, טראנסים, מזרחית כזו של פעם.

השכנים המבוגרים לא התלוננו מעולם, הרי שימי גדל איתם וביניהם, אבל ההיפסטרים החדשים שהגיעו אל השכונה, אלו בני ה־20 וה־30, התלוננו שזה מפריע להם ללמוד וחתמו על עצומה, שאותה הגישו לעירייה, ומאז, בכל פעם שהעז להפעיל את הרדיו, הגיע פקח והשתיק אותו. בסוף שימי התייאש, עמד על המרפסת ובין שלל קללות ניפץ את הרדיו על המדרכה, ארבע קומות מטה. בנס לא עבר שם אף אחד.

פעם שאלתי את בעל הדירה שלי מה הסיפור שלו, הוא בדק שהצ'קים שלי תקינים (טרם ידע שברוב הפעמים יחזרו אליו חסרי אונים וכיסוי) וענה: “מה הסיפור? אתה לא רואה מה הסיפור? מאניה דיפרסיה", אמר.

עשר דקות אחר כך אנחנו כבר במכונית שלי, שרים ביחד בקול רם את "הפרח בגני". אני נצמד למילים, והוא מכניס שמות של בחורות שאין לי מושג מאיפה הביא. בסוף, עם החצוצרה הספרדית, אני שואל אותו מה יש לו שם בכפר שאול ואם לא חבל ולא עדיף על המרפסת, כי הסנדוויצ'ים של אמא שלו נראים אחלה והאוויר של ירושלים שומר עליו. “אני צריך להגיע לשם, רק ככה יש לי קצת טוב בלב".

“סתם מסממים אתכם שם", אני שוב מדבר בלי רגישות, סיפור חיי ובדידותי, ככה זה יישאר תמיד. “נו? והעציץ שיש לך בבית יותר טוב? מה אתה חושב, לא ראיתי?", שימי השיב לי מלחמה. צחקתי, אני מת על הבחור הזה.